הרב אהרון אגל-טל
הרב אהרון אגל-טל צילום: באדיבות המצולם

המזימה הגדולה ביותר היום, היא להפוך את הרבנות הראשית למשרד לעניני טקסים דתיים. כל מדינה מחזיקה אנשי דת הדורים כדי לפאר בנוכחותם את הכנסים הציבוריים.

יש משהו בתרבות האנושית שמבקשת חיבור למה שנשגב והיא מוכנה ברצון לשלם במטבע של כבוד כדי לקבל את זה. 

לכאורה הסידור הזה יפה גם לנו – המדינה תתנהל על פי המוסר והערכים שכיום מייצגים אותם בין היתר - אביגדור ליברמן ומירב מיכאלי, ולצדם ימונו אלו שיספקו את האוירה היפה והמרוממת. אין כמו פרק תהילים שנאמר בפאתוס ובקול בריטון עמוק אל מול הכותל או בהיכל יד ושם.

יש הסבורים שאין בכך רע, כי כמו שהסתדרנו בגלות במשך אלפי שנים ללא רבנות ראשית, כך נמשיך לחיות בלעדיה גם כאן. גדולי תורה קמו ליהדות בכל מקומות מושבותיהם ואלו דאגו לחיי היהדות ולפסיקת ההלכה. הבה נציע עולם של מחויבות לתורה למי שמעוניין בכך ונמעט את החיכוך עם רובו של עם ישראל. נופיע בעיקר בטכסים ובסימפוזיונים של החלפת דעות; לא בהנחיות הלכתיות.

הכל לכאורה כפתור ופרח. יש הלכה ויש כשרות ויש שרותי דת למי שמעוניין ויש אפילו כבוד ליהדות, בעזרת נציגים דתיים שיקראו פרקי תהילים בטכסים. אז מה שנותר הוא רק לפרוק את הרבנות מסמכותה. לעקר את יכולתה לפקח על שערי הכניסה לעם היהודי, להכתיב נהלי כשרות שנוגעים לכל מטבח יהודי בישראל ולהעמיד אותם במקומם. מה הבעיה?

ובכן - היהדות הקהילתית עוסקת בעיקר בשימור. היא אחראית על שימורה של הזהות היהודית כפי שנשמרה במהלך הדורות ויש לכך חשיבות עצומה כמובן. אבל כאשר אנחנו עוסקים בחיי הממלכה היהודית המתחדשת, הגישה המשמרת מאבדת מהרלוונטיות שלה. חיי האומה בארצה מחייבים כוחות פריצה עצומים. עם שחי על אדמתו חושב תמיד על היעד הבא. זה קורה במגרש הכלכלי, התעסוקתי ובודאי בבטחוני. זכינו לשוב ארצה ולמלא את עצמנו בכוחות אידאליסטיים שפורצים דרכים חדשות.

איפה התורה עומדת מול החזונות האלה? האם היא באה רק בסוף כדי לתת 'תחושה' של ערך?

קריטי לנו שאנשי התורה יזינו את הכוחות האלה. שיהיה כוח ושיניים לנציגי התורה הלאומית כפי שהיא מתגלה ברבנות הראשית. זה לא אפשרי אם היא לא מתמקמת באופן נכון - במקום שבו לתורה יש כוח לחולל מציאות ולא להיות רק אורחת וקישוט בחיי המדינה.

לצערנו, ישנם מתוכנו כאלו שאינם מבינים זאת ובלי כוונת מכוון מובילים את המדינה 'להפריט' את התורה. הם מבקשים לחקות את מנגנוני הכשרות מחו"ל ולהעתיקם אלינו, בחוסר הבנת המשקל הסגולי היחודי של הרבנות בישראל. לא רק דאגה לכשרות המזון יש כאן, אלא לגורל המדינה שתאבד את הרבנות שרק בשל כוחה, יש לה גם את היכולת לייצר אמירה של תורה ברמה הלאומית. שלא כמו ברמה הקהילתית, בה קבלתם של חברי הקהילה מייצרת את הסמכות לרב; במישור הלאומי בלא כוח - אין השפעה, כי ההשפעה נובעת מן הסמכות וזו יונקת מן הכוח. מה ששר הדתות מבקש לצערנו לפרוק.   

כמו בתחום הרפואי  - אין לאדם ממוצע אפשרות לבחון את מגוון הדעות והמחקרים כדי לגבש דעה ולכן הוא סומך על המומחים המפורסמים, כך ממש בעולם התורה. גדולי התורה הזקנים והמנוסים רואים אסון, במקום שבו השר כהנא רואה תקווה. לא היינו רוצים שר בריאות שמנהל את הקורונה על פי רופאים זוטרים, שלמרות הסמכתם לרפואה, אינם יכולים להביע דעה מול פרופסורים וראשי מחלקות שבוגרים מהם בעשרות שנים. למה שנסכים שיתעלמו מדעתם של זקני הרבנים?

זו הסיבה להפגנה המעניינת שתתקיים ביום ראשון כ"ח בשבט מול משרדי הרבנות. אם שרי המדינה לא נותנים לרבנות את הכוח, יבוא הנוער ויאמר את דברו.