נתוני הסקר האחרון על אמון הציבור במוסדות הציבוריים מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה רשמו השנה תפנית מטרידה למדי. לראשונה זה 13 שנים צנח צה"ל מתחת לרף 80 אחוזי התמיכה בקרב הציבור היהודי, והוא עומד על 78 אחוזי תמיכה בלבד. כבר בשנה שעברה נרשמה ירידה דרמטית בנתוני האמון הציבורי בצבא, כאשר מרף של 90 אחוזי תמיכה, צנח האמון ל־81 אחוזים.
בצה"ל ניסו בשנה שעברה להמעיט מחשיבות האירוע, ותירצו זאת כנתון חריג שלא מלמד על מגמה. בנוסף ציינו בשנה שעברה בכירי מערכת הביטחון כי האמון הציבורי בצבא הוא הגבוה ביותר בישראל, בפער ניכר מכל שאר הגופים שנמדדו במדד. טענה זו כמובן נכונה, אך הגישה הצה"לית הובילה לנתונים החמורים מהשנה, שכבר לא מאפשרים להמשיך ולהתעלם מהשחיקה המתמדת באמון.
בהיעדר היכולת לתרץ את הירידה כאירוע חד־פעמי, תדרכו ראשי הצבא את הכתבים הצבאיים כי התמונות שיוצאות מחדרי האוכל בבסיסי צה"ל בחודשים האחרונים, המלמדות על תנאי שירות עגומים למדי, הן גורם מרכזי שהוביל לירידה באמון. בנוסף, הסבירו ראשי צה"ל, המאבק של הרמטכ"ל כוכבי ושר הביטחון גנץ לקבע בחוק את הפנסיות התקציביות ותוספות השכר הרמטכ"ליות לבכירי הצבא לא תרם לחיזוק מעמדו הציבורי של הצבא.
אלא שנתונים אחרים מתוך אכ"א מלמדים ככל הנראה על סיבה אחרת בתכלית לירידה באמון במערכת הביטחון. על פי נתוני אכ"א, כבר מספר שנים שחלה ירידה דרמטית במוטיבציה לשירות קרבי. בשנה האחרונה, על פי אותם נתונים, השחיקה במוטיבציה רק גדלה, ובניגוד למסר שיוצא מצמרת הצבא, קצינים בכירים לשעבר, כאלה שראו מלחמות וחוו משברים באמון הציבור בצה"ל, מפנים את האצבע לאירועים דוגמת נפילתו של סמ"ר בראל חדריה שמואלי על גבול הרצועה.
אחד מאותם אנשים, שסבור שהסיבה לירידה בתמיכה הציבורית בצה"ל מורכבת גם מתנאי השירות של החיילים וגם מאירועים מבצעיים, הוא לא אחר מאשר האלוף (במיל') ישעיהו גביש, שבראיון נרחב ונדיר שניתן לארגון תורת לחימה ומתפרסם ב'בשבע', שוטח את השקפתו לגבי החיבור שבין הצבא לעם ומסביר על החשיבות של תנאי שירות הולמים וחיזוק תחושת השליחות של החיילים. את הדברים הוא אומר מתוך ניסיון של עשרות שנים, עוד מימי הפלמ"ח דרך כל מלחמות ישראל.
שינוי המשימות תוך כדי פעולה
"יש שילוב של בעיות בצבא שמייצרות ביקורות מוצדקות. הבעיות כפולות: גם תנאי שירות וגם נושאים אפילו יותר מהותיים, כמו הגדרת המשימות של הצבא ושינוי של משימות תוך כדי פעולה. זאת למשל הביקורת שהייתה לי אישית בצוק איתן, כשהרגשתי שוויתרו על המשימה העיקרית ועברו להתמקד באחת משנית", הוא אומר.
מה הכוונה?
"אף תוכנית לא מתבצעת במאה אחוז, יש בה שינויים. השאלה היא למה יש שינויים. אם משנים את המשימה לאור התפתחויות בלתי צפויות זה משהו אחד, ואפילו ראוי. אבל אם משנים את המשימה כשמתברר כשהשגת המטרה הייתה קשה ולכן כדאי לבחור מטרה אחרת שניתנת להשגה, זה כבר בעייתי. זה כבר ניסיון 'לצאת מהסבך'".
זה לא קרה רק בצוק איתן, זה קרה גם במלחמת לבנון השנייה, ובמובן מסוים גם בפעילות המבצעית מאז. יכול להיות שבשנים האחרונות מתקשים בצבא להגדיר את המשימות ולעמוד בהן?
"אני לא חושב. אני כן חושב שלפעמים חסרה המוטיבציה של דבקות במטרה, וכשהיא חסרה, המצב לא טוב. אתה צריך שהמשימות יהיו ברורות ושתדע מה אתה עושה. שזה לא יישאר ברמה של דיבורים בעלמא. אחרת אתה יכול להיות גיבור בשביל רגע אחד, אבל מה עשית בזה?
"אתן לך דוגמה ממלחמת ששת הימים. אמרו לנו שהמטרה שלנו היא להשמיד את הצבא המצרי. זאת אמירה תיאורטית נהדרת, אבל אם לא נוריד אותה לפרטים לא נצליח לעמוד בה. לכן ההוראה שקיבלנו הייתה שהמטרה היא להשמיד את הצבא המצרי - כל אוגדה מקבלת ציר משל עצמה, ומפקד האוגדה הוא זה שיבנה את התוכנית השיטתית שאיתה יהיה אפשר לבצע את המשימה".
רבים יגידו שכאן בדיוק נמצאת הבעיה המרכזית - היעדר מטרה התקפית שנועדה לחסל או לפרק את האויב.
"יש כמה וכמה רבדים לאמירה הזאת. קודם כול, המושג הזה של 'להכיל את האויב' הוא פתח לאי־מעשה, הוא פתח לאשליות, ועוד יותר מזה הוא גם פתח לניסיון להיחלץ ממצבים לא נוחים - פוליטיים או צבאיים. צריך ליצור מצב שבו אתה מכריע את האויב, אתה לא יכול לשבת ולהמתין למה שהוא יעשה. זאת אכן בעיה, והיא לא חדשה. היא הייתה אפילו במלחמת השחרור".
באיזה אופן?
"במלחמת השחרור היו אנשים שונים עם גישות שונות, וחלק מהם דגלו בגישה של לוחמה פסיבית - בעיקר הגנה על היישובים, ולא התקפה שתייצר הכרעה. אחד המקרים שהכי זכורים לי הוא התקיפה של המפקד הערבי קאוקג'י, שהיישוב היהודי זכר לרעה מפרעות תרצ"ו. היה פחד גדול מאוד שהוא הולך לטבוח באנשי משמר העמק. הגדוד שלי, שהייתי מפקד פלוגה בו, קיבל הוראה לרוץ לתוך הקיבוץ ולהגן עליו 'כי זאת פעולת הצלה'. מפקד הגדוד שלי לא אהב את ההנחיה, והחזיר תשובה שהפלמ"ח איננו בשר תותחים והוא לא נכנס למשמר העמק כדי לקבל ארטילריה על הראש, אלא הוא הולך לתקוף את קאוקג'י. הפיקוד בתגובה איים עליו במשפט צבאי, ורק התערבות של יגאל אלון ויצחק שדה מנעה את זה. אבל זאת תפיסה שהייתה קיימת כבר אז, להגן ולהכיל במקום ליזום ולהתקיף. והיא תפיסה לא נכונה".
ממה היא נובעת? מהתחושה שזה אולי יותר פשוט לבצע את המשימה בצורה הזאת, גם מבחינה מבצעית, אבל לא פחות מכך מבחינה פוליטית?
"זו שאלה חשובה מאוד. המדד לצבא שמוכן למלחמה זה באיזו מידה הוא מוכן ומסוגל לבצע משימות שהן לא פשוטות. כי משימות פשוטות זה פשוט, אבל לבצע פעולות ומשימות לא פשוטות זה לא קל. השתתפתי בארבע מלחמות ובכל אחת מהן היו גם כישלונות. צריך להביא בחשבון שיש אפשרות שהתכנון שאיתו אתה מגיע לא יעבוד. התכנון הוא בסיס, התכנון הוא נתון המאפשר מתן פקודות וניהול קרב, אבל אין ביטחון שהוא יצליח. החוכמה היא איך אתה מאלתר תשובות למצבים משתנים להשגת המטרה בכל זאת.
"הממד הנוסף הוא גם שאלת האחריות. לכל החלטה אסטרטגית שתקבל יש משמעות. אתן לכם דוגמה. כשהתברר לפני מלחמת ששת הימים שנאצר מכניס את הצבא לסיני לאט לאט, נכנסנו לתקופת ההמתנה עד שהממשלה תחליט מה עושים. היה ידוע אז שגם אם מכניסים אלף טנקים לסיני ו־130,000 חיילים, ואלה מספרים שלא הולכים ברגל, וגם אם אתה מגייס את צה"ל בצורה מלאה - עדיין יחסי הכוחות הם אחד לשניים, אחד לשלושה לטובת האויב. אלה החלטות שלא פשוט לקבל".
ההיסטוריה חוזרת
כדי להדגיש עד כמה מדובר בהחלטות מורכבות, גביש מוסיף וצולל לאירועים שקדמו למלחמת ששת הימים. "כשמקבלים החלטה שכזו צריך להתחשב בהמון דברים. אני מזכיר לך שבן גוריון היה נגד המלחמה, הוא חשב שזה עלול להיות אסון עבור המדינה. ולא רק הוא התנגד, כל העולם רעש. כולם היו בטוחים שזה סוף מדינת ישראל - דה גול נשיא צרפת, ארצות הברית ומי לא.
"בן גוריון רצה להיפגש עם מפקדי האוגדות. אשכול לא היה מוכן שהוא ייפגש עם מפקדי האוגדות, ושלח אותו אליי, שהייתי מפקד החזית. הוא נפגש איתי, ושם הוא פרש את התזה שלו, שהייתה במשפט אחד - 'מי שמך לסכן את מדינת ישראל במלחמה'. וזה בן גוריון, האיש שהכריז נגד כל העולם על הקמת המדינה. זאת הרמה של ההחלטות שצריך לקבל במקום הזה, במעמד הזה".
אתה מתאר בדידות מאוד גדולה בדרגים הגבוהים. היא משפיעה גם על קבלת ההחלטות?
"זאת שאלה מעניינת. בסוף, כשמגיעים לקבל החלטה, מי שצריך לקבל אותה הוא הדרג המדיני, ומי שהכי בכיר בו זה ראש הממשלה. אחזור לרגע לדוגמה של מלחמת ששת הימים. בן גוריון מאוד חשש, הוא באמת חשב שזה יהיה הסוף של מדינת ישראל, אבל לא הוא היה זה שצריך לקבל את ההחלטה. זה היה אשכול. והוא קיבל אותה אחרי ששמע את הערכת המצב מכל המטה הכללי, שסבר שאין מנוס אלא לתקוף".
דבריו של גביש, שגם בימי ששת הימים התקבלה ההחלטה לתקוף בעקבות עמדת המטה הכללי שאין מנוס מצעד זה, מתכתבת עם האשמות רבות שמופנות בשנים האחרונות שוב ושוב כלפי צמרת המערכת הצבאית. בין היתר מפורסמת ההתנגדות של צה"ל לתקוף את מתקני הגרעין האיראני בשנת 2010, בימי גבי אשכנזי כרמטכ"ל, כמו גם הסירוב של איזנקוט לתקוף משגרי בלוני תבערה שכן מדובר בנערים. בשני המקרים הללו, כמו בשורה ארוכה מאוד של מקרים אחרים, המערכת הפוליטית מיישרת קו עם עמדותיה של מערכת הביטחון.
האם הצבא לא חורג מסמכותו ומקבל החלטות מדיניות במקום הדרג המדיני?
"זה לא מה שהצבא עושה, וגם לא נכון לומר שיש מרד גנרלים נגד השלטון. ההפך הוא הנכון, זה לומר לשלטונות הפוליטיים - תדעו את דעתנו, שמאחורינו עומד כוח שיכול לבצע את מה שאנחנו אומרים. בסוף הצבא צריך להגיד לדרג המדיני מה היכולות שלו, ולהציע פתרונות כיצד לבצע את המשימה שהוטלה עליו. אבל אסור לשכוח שמי שמקבל בסוף את ההחלטה הוא הדרג המדיני ולא אף אחד אחר".
ומה קורה כשהמצב הפוך, והצבא לא אומר מה הוא יכול, אלא אומר שהוא לא יכול?
"הצבא צריך לספק תשובות איך כן מבצעים את המשימה. חלוקת התפקידים, ובצדק, היא שיש דרג פוליטי שצריך לקבל החלטות, הוא הריבון למדינה, והצבא צריך לעמוד לרשותו. אבל הצבא צריך להביע את דעתו, ולעשות את זה בתוך חדרי הדיונים ולא בפומבי. אם יש לך ביקורת, תגיד אותה לדרג המושל. אל תאמר אותה בציבור, זו לא הדרך. וזה נכון לא רק לזה. מאוד לא נהניתי לשמוע את ראש המוסד החדש מאיים על איראן. מאיומים עוד לא עשינו כלום".
השאלה היא אחרת: האם צריך לגדל קצינים שהם 'סוסים דוהרים', כאלה שמחזיקים בעמדות יותר התקפיות? אחת הדוגמאות הבולטות, שכבר שנים נמצאת בלב המחלוקת סביב צה"ל, היא התנהלותו של מפקד חטיבת גבעתי בצוק איתן, עופר וינטר, שרצה להגיע עד קו החוף ולנקות את מערכי החמאס, והמפקדים שמעליו ראו את זה אחרת. האם מפקד כזה הוא דבר חיובי לצה"ל או לא?
"אין לי שום ספק שאת המלחמה צריך לנהל קדימה ולא מאחור. אתה לא יכול לשבת באוהל מאחור ולתת פקודות כשאתה לא יודע בדיוק מה קורה בשדה הקרב. יחד עם זה, אתה צריך להיות צמוד למשימה שהטילו עליך, ומה שנקרא, לנצח זה להשיג את המטרה. וכמו שאמרתי קודם, בשביל להשיג את המטרה אתה צריך להגדיר אותה בצורה ברורה. לכן אני מסכים עם הביקורות שהיו על צוק איתן, על שומר החומות וגם על עוד אירועים מהשנים האחרונות".
זה לא כל כך ענה על השאלה, אז נתעקש עליה. האם עדיף לצבא קצינים שחושבים בצורה התקפית ככל הניתן, או שהם מזיקים לו?
"בני אדם שונים אחד מהשני. אין שטנץ אחד. אתה לא יכול לקחת שלושה מ"כים ולצפות שהם יפעלו בדיוק כמו שאתה חושב, זה פשוט לא עובד. ואני מדבר אפילו על רמה של מ"כים, ולא רק פיקוד בכיר. כל אחד הוא אדם לעצמו. יש לו קווי מחשבה אחרים ויש לו אומץ לב שונה. לכן הגעתי למסקנה שהדבר החשוב הוא הגדרת המשימה, מה אתה רוצה להשיג. ברגע שהגדרת את המשימה, הכפופים לך צריכים להבין שזוהי המשימה ולמצוא את הדרכים לבצע אותה. הבעיה מתחילה כשהמשימות לא ברורות או כשהקצינים לא מוכנים לקבל אותן. אתן לך את הדוגמה הכי פשוטה ואולי גם הידועה, מאריק שרון. במבצע קדש הוא זה שתקף את המיתלה, בניגוד להוראות ובניגוד למשימה שהוטלה עליו, וזה עלה בחייהם של חמישים חיילים. בששת הימים הוא היה ממושמע מהיום הראשון של המלחמה ועד היום האחרון".
הזכרת את שרון, והבאת דווקא את הדוגמה מהמיתלה, למרות שהדוגמה הידועה יותר היא ממלחמת יום כיפור, שאז הוא לא בדיוק הקשיב להוראות, ועד היום זה נתפס כמה שהציל את ישראל בחזית הדרומית.
"אני לא חושב שאפשר להשוות את מה שהיה ביום כיפור לאיזושהי מלחמה אחרת. אחרי כל מה שהיה שם, בשביל להוריד משימה לפיקוד הבכיר היית צריך לשכנע אותו שהיא נכונה. רק אחרי זה, אם הוא תמך במטרה שלך, היה אפשר לתת לו חופש פעולה. אבל זה גם היה הפוך. בתנאים כאלה קשים, תחת אש, תחת מרגמות, תחת מה שקרה ביום הכיפורים, לא היה מספיק לומר לשרון 'תעשה מה שאתה רוצה כי אני סומך עליך'. היה צריך לדון יחד, ודנו על זה. החלטה כמו העברת צנחנים לצד השני של התעלה היא לא משהו טכני בלבד. אתה צריך להבטיח שבצד השני יהיו גם טנקים שלך. סתם להוריד אותם בסירות גומי זה לא איך שמנהלים אירוע כזה במלחמה שכזו. אתה צריך להבטיח שהם יצלחו את התעלה. אתה צריך להבטיח שיהיו גשרים. לא מספיק לומר 'אני כבר אסתדר'. בסוף, גם ביום כיפור, כששרון צלח את התעלה זה היה מבצע מאוד מאוד מתוכנן".
המטרות אינן ברורות
לא לחינם מתעכב גביש על הצורך במטרות ברורות לצבא. חלק מרכזי בביקורת של הציבור הרחב נגד הצבא, כמו גם בביקורת מצד החיילים, נובע בדיוק מהמציאות הזו, שבה המטרות אינן ברורות. מעל דפי עיתון זה התפרסמו פעם אחר פעם בארבע השנים האחרונות עדויות של חיילים, בסדיר ובמילואים, שהלינו על כך שהם נשלחים לשטח ללא מטרות ברורות, וכפועל יוצא גם ללא אמצעים להגן על עצמם. עבור רבים מהם מדובר היה בקו השבר האישי שלהם באמון בצה"ל.
גביש הוא האדם המתאים ביותר להצביע על הבעיות והתיקונים שיש לעשות כדי לתקן את השחיקה הקשה באמון הציבור, ולא רק בגלל שהוא מאחרוני בכירי הקצינים שחיו בכל מלחמות ישראל. עד היום בצה"ל משתמשים בהישגיו כדי להבהיר כיצד יש להכריע מערכות. האחרון שעשה זאת הוא אלוף פיקוד הדרום הנוכחי, האלוף אליעזר טולדנו, שתיאר כיצד תמונות הטנקים המצריים השרופים הן הדוגמה הבולטת ביותר לתמונת ניצחון. גביש לא אוהב את השיח על תמונת ניצחון. הוא מעדיף בהרבה לדבר על ניצחון בפועל. "הפקודה הייתה להשמיד את הצבא המצרי, וזה מה שעשינו".
ובכל זאת, השיח היום הוא סביב תמונת הניצחון, וכששואלים את הצבא מהי תמונת הניצחון היום בעזה הוא לא מדבר על השמדת האויב, אלא על שדרות משגשגת. זו לא קצת בריחה מאחריות? הרי בסוף המטרה של הצבא היא לא להפריח את הנגב אלא להכריע את האויב.
"בוא נחלק את העניין לשניים. מי זה האויב? כשאתה אומר השמדת האויב - מה, להשמיד את הרצועה? אני רוצה לחזור למלחמת ששת הימים, גם בגלל שזו הדוגמה שהאלוף טולדנו דיבר עליה. ביום הראשון פרצנו ברפיח קדימה, לכיוון סיני, ומיד התחילו להפגיז את היישובים בעוטף הרצועה, כמו היום, אבל עם ארטילריה הרבה יותר חזקה. מדובר היה בכל היישובים שאנחנו מכירים מהסבבים היום: נירים, עין השלושה, סעד ומי לא. אמרתי שאם אנחנו נותנים לזה להמשיך ככה אנחנו פשוט משוגעים. ביקשתי מהרמטכ"ל אישור לכבוש את הרצועה, כי זה לא היה הגיוני להמשיך ככה - אנחנו נילחם בסיני וידפקו לנו את כל היישובים?
"הפקודה המקורית הייתה לא לגעת ברצועת עזה, לא קיבלתי אישור, ובסוף ביום ורבע כבשנו את כל הרצועה, עם שני גדודים - גדוד צנחנים וגדוד טנקים, וזהו. אחר כך היה שקט ברצועת עזה כל המלחמה עד אחרי המלחמה. ומה עשינו ברצועה? לא השמדנו אותה ולא הרגנו את כל הערבים. כבשנו את השטח ויצרנו סיטואציה שמי שהרים ראש קיבל את הכדור. אז מה זה נקרא להשמיד את האויב? להרוג את הערבים?".
להכריע את הכוח הצבאי שיושב שם ומאיים עליך.
"כיבוש רצועת עזה היה תקיפת הכוח הצבאי שתקף את היישובים שלנו. נורא פשוט, וזה בוצע. מה המשימה של פיקוד הדרום היום? אני לא הגדרתי אותה ואינני יודע. אבל פיקוד הדרום קיים בשביל להגן על מדינת ישראל בגבול הזה, וכמובן גם בגבולות הנוספים באזור. בכל הקשור לרצועת עזה, תפקידו להגן ולהבטיח שהגבול הזה יהיה בר־קיימא. וכאן נכנסים למחוזות שהם הרבה יותר פוליטיים מאשר צבאיים".
מה הכוונה?
"מבחינה צבאית אין בעיה לכבוש את רצועת עזה, השאלה היא פוליטית. כבשת את הרצועה, מה אתה עושה עכשיו? אתה לוקח את שני המיליונים שגרים שם ומגרש אותם? מה אתה עושה? זה לא כל כך פשוט. אלוף פיקוד הדרום, משימתו להגן ולהבטיח שמי שתוקף אותנו יותקף ויוכה בלי חוכמות. אבל לגבי הפתרון לבעיה בעזה, זאת שאלה פוליטית ולא צבאית".
אבל בסוף הם קשורים האחד בשני. בסוף העובדה שאנחנו נגררים לסבב אחר סבב, ובכל פעם הורגים לחמאס כמות מסוימת של מחבלים, אבל לא בהיקפים נרחבים שבאמת ישתקו את הארגון, יוצרת שחיקה אצלנו, וכתוצאה מזה גם שחיקה באמון בצה"ל וביכולותיו. הצורה שבה אנחנו מתנהלים צבאית בעזה נכונה?
"כשתוקפים אותך צריך להתקיף את הכוח ולהשמיד אותו בלי ספק. אם אתה יכול למנוע את ההתקפה על ידי התקפה שלך, עוד יותר טוב. אבל הערבוב הזה בין השמדת האויב או ניצחון, לבין השמדת האוכלוסייה במקום, הוא מסוכן. אסור שהוא יקרה. המצב ברצועה מורכב מאוד".
אבל בסוף יש ערבוב בין הכוח הצבאי לאוכלוסייה, וזה גם מחלחל לארץ, כמו שראינו בשומר החומות. הגענו למצב שראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה אומר שבמלחמה הבאה לא נוכל לעבור דרך ואדי ערה.
"אז זה שטויות, זה מישהו הקליט את זה. טיפש. מה, אנחנו לא ניסע דרך ואדי ערה, את מי זה מצחיק?".
לא יותר מדי אנשים, אבל זה מה שראינו במבצע שומר החומות, שערביי ישראל ביצעו פוגרומים ביהודים, סגרו כבישים וכל התמונות שראינו בשבועות ההם. זה מצב שמדינת ישראל יכולה להתמודד איתו?
"שוב, זו שאלה פוליטית, לא שאלה צבאית. אין כאן בעיה צבאית. אתה רוצה לגרש את הערבים? תגרש אותם, אם יש החלטה. אתה רוצה להרוג אותם? תהרוג אותם. אבל הצבא? אוי ואבוי אם הצבא יבוא ויאמר לדרג המדיני בואו נחסל את האוכלוסייה בעזה, בלוד או בכל מקום אחר בארץ".
לקחת את השאלה מעט רחוק מדי. השאלה פשוטה הרבה יותר. האם מדינת ישראל יכולה לחיות במציאות שבה חלק מתושביה אומר שהיא פולשת בלוד ובחיפה?
"הערבים בישראל מרגישים ככה, לא תמחק את זה. כמו שאנחנו אומרים שיבת ציון. זה לא ניתן לשינוי. זוהי מנת חלקנו, לחיות את המצב הזה שבו שני עמים, שני לאומים, טוענים לזכותם על הארץ הזאת. לכן זו לא שאלה צבאית אלא פוליטית".
רבים יגידו שהעמדה הזאת מסמלת אולי אובדן באמונה בצדקת הדרך. משהו שמתבטא גם בעובדה שאת המכתב שכתבת לחיילים בששת הימים, שנאמר בו 'עלו והצליחו ויהי ה' עימכם', כנראה לא היה אפשר לכתוב היום.
"אני רוצה להגיד לך משהו על המשפט הזה. אני חש, וחשתי גם אז, שבמשפט הזה אני מבטא את מה שחושבים אנשים רבים, חלקם אומרים אותו וחלקם לא. מה שמוביל אותנו הן האמונה וההרגשה שאתה לא לבד, וזה מה שהוביל אותי לכתוב 'ויהי אלוקים עימכם'. עם ישראל מורכב מאנשים שונים, מחשבות שונות, גישות שונות. כן דתיים, לא דתיים, אחרים, כל המגוון. כולם הולכים למלחמה. כולם הולכים באש ובמים. אני לא הייתי אומר שהם הולכים להקריב את עצמם, אבל הם הולכים לעשות הכול כדי שמדינת ישראל תתקיים בכבוד, ובמחיר הכי זול שאפשר במלחמה".
אתה עצמך מאמין שבמלחמת ששת הימים 'ה' היה בעזרנו' כמו שכתבת?
"ודאי שאם כתבתי, אני גם חושב את זה. אבל אני מסתכל על זה גם ממקום נוסף. אני הרגשתי שזה חלק בלתי נפרד מנכונותו של החייל לבצע את משימתו. הוא חדור אמונה גם במפקדים וגם בפקודות, אבל גם באמונתו. זה חלק מהעניין".
***
הראיון המלא ממתין לכם באתר ארגון תורת לחימה:
שייקה גביש,אלוף ישעיהו גביש,מלחמת ששת הימים,סדין אדום (torah-idf.org.il)