זה היה מרהיב, עד כמה שניתן להתבטא כך בנסיבות העניין, לראות את החיבוק האוהב והחם במיוחד של הציונות הדתית בשבעה של פולארד.
איזו הערצה, אהבה ומסירות הם הפגינו כלפיו. המוני בני הציונות הדתית. איזו תמיכה. אפילו יותר מאשר לבן משפחה. עטפו אותו באהבה. הם גם פעלו ביעילות רבה.
פולארד הוא אדם בעל עוצמות מיוחדות. חכם, רגיש, מלומד, ובראש בראשונה, אוהב כל יהודי בכל ליבו. כולם ללא יוצא מן הכלל יצאו בהתפעלות נרגשת מאישיותו.
אותי זה הביא פעמיים לנחם אותו. בפשטות ובצניעות הוא הפגין את אהבת ישראל, איש ימין מובהק שהפגין עוצמה באהבת מדינת ישראל וארץ ישראל ומסירות להלכה. הוא ריתק בסיפוריו את כל מי שהיה סביבו. עיקר דבריו היו בסיפורים הכרוכים באמונה. אפילו מי שלא הבין אנגלית, הבין. הוא יודע לספר. הוא יודע לרגש עד דמעות. כי הדברים יוצאים מליבו הכן.
כמה חיבה הוא הפגין כלפי חייל צה"ל שהיה שם. החייל ביקש ממננו ברכה, והזכיר לפולארד את סבלו בכלא שלושים שנה, ואילו הוא, החייל, משרת רק שלוש שנים. פולארד שאל אותו בן כמה הוא. החייל ענה שהוא בן עשרים ושתיים. אז פולארד אמר לו שהוא משרת את המדינה כבר עשרים ושתיים שנה, ומכיוון שהוא צעיר, הוא ישרת עוד הרבה יותר ממנו. והיה עוד סיפור בקשר לברכה, אבל כל זה וסיפורים אחרים מוסרטים ומוקלטים וחלקם כבר הובאו באתר.
מה שבעיקר הביא אותי לכתוב, זו התופעה שהדהימה אותי, והיא כרוכה במי שלא בא לנחם. בפעמיים שהייתי, וכן משיחה עם אחרים, מסתבר שכמעט רק אנשי הציונות הדתית באו בהמוניהם, על נשיהם וטפם. כך גם בנות אולפות ובתי ספר. כך צריך להיות.
מי שלא בא כמעט, אלו החילונים והחרדים. היו מעט מהם. בעיקר מסורתיים. אבל זה היה מאוד בולט. אני כותב בהיסוס שנדמה לי שגם לא רבים מהדתיים לייט היו שם. היו הרבה יותר מחוגי מרכז הרב ודומיו. והרי כשפולארד הציל חיים של יהודים רבים, הוא לא הבחין בין חילונים לדתיים. הוא לא הבחין בין חרדים לציונים דתיים. אני בעצמי שמעתי ממנו את המסרים שהעביר בשם אשתו על האחדות. אבל אחדות לא היתה אצלו. העם לא משכיל להתגבר על שיקולים קטנוניים. אם הגיעו חילונים או חרדים אלו היו בעיקר אנשי שררה, שבאו להיראות.
אני מניח כך: חילונים לא באו, כי פולארד חובש כיפה סרוגה, אשתו אסתר ע"ה הייתה עם כיסוי ראש. שניהם אנשים חדורי אמונה ומסירות להלכה. והוא גם לא מפסיק לדבר על כך בכל פורום. נוסף על כך, הם מאוד ימניים ומאוד אוהבי הארץ ומבחינים היטב בין אויב לאוהב. אז הוא לא משלהם. זאת למרות שהוא איש מלומד מאוד, בעל כישרונות מגוונים ושולט בשפות זרות ונגן צ'לו. אבל הוא בכל זאת כבר לא משלהם. היא החזירה אותו בתשובה. ולמרות שלקחה אותו לתל אביב והראתה לו את כל אלה עם העגילים ואמרה לו שעליו לאהוב אותם ולא להתנשא כלפיהם, הוא לא משלהם.
והחרדים לא יכולים להזדהות עם מי שהוא בעצם קשור בטבורו למדינה ושרת אותה כמרגל. נכון שהוא הציל גם מהם, אבל הזדהות אתו היא הזדהות עם המדינה. כמו כן, זו תהיה שותפות שלא מקובלת עליהם עם הציונות הדתית שאמצה אותו.
כך שאפילו באירוע כה מרגש ורב תעצומות, שיכול היה להיות השראה לכל יהודי באשר הוא, והיו צריכים להגיע לשם אנשים ובתי ספר מכל הגוונים לספוג אהבת המולדת והמסורת, העם לא יכול היה להתאחד. רק הציונות הדתית הבינה. כמה קשה עשה רושם זה, בעיקר לאור הדמעות שירדו מעיניו של פולארד כשסיפר על אשתו שהוציאה את הגלות ממנו.