לפני כשבוע פרסם משרד הבריאות בראשות השר ניצן הורוביץ חוזר מנכ"ל האוסר "כל טיפול או יעוץ, הניתן בכל דרך ושמטרתו לשנות, כביכול, את הזהות המגדרית ואת נטייתו המינית של האדם, לרבות טיפול שיחתי, תרופתי, התנהגותי, או חינוכי, בין אם ניתן ע"י בעל מקצוע ממקצועות הרפואה והבריאות, ובין אם ניתן ע"י המציגים עצמם כבעלי מקצוע כלשהו".
כנימוק לאיסור זה כותב המנכ"ל: "בפועל, אין עדויות מחקריות לשינוי נטייתו המינית של האדם".
ברור לכל בר דעת שמבחינת השר, האידאולוגיה היא העיקר והטיעון המקצועי הוא תירוץ קלוש, כפי שאפרט.
אמת מידה מחקרית
הנחת היסוד שבחוזר המנכ"ל היא: ש"נטייה מינית (זו או אחרת) אינה מהווה בעיה רפואית, גופנית או נפשית". כלומר, עוד קודם הדיון המקצועי אם אפשר לעזור ולטפל או לא – מתנגד השר לעצם ההנחה שיש כאן בעיה. התנגדות זו מייתרת כמובן את הדיון אם הטיפול מועיל או לא. ועוד מוסיף המסמך וטוען שאין עדויות על כך שהטיפולים מועילים, אך יש הוכחות שיש בהם סיכון.
בנייר עמדה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל משנת 2011 נאמר כך: "הבסיס המקצועי והעדויות האמפיריות להצלחתם של טיפולי המרה הוא קלוש למדי. מרבית המחקרים מצביעים על כך שאין תמיכה ליעילות טיפולי ההמרה, בעוד שרק מיעוטם טוען להצלחה". דברים אלו הם לכאורה מקור אמין לטענתו של השר (אף שלדברי השר אין שום מחקר הטוען להצלחה).
אך יש לשים לב למשפט הבא בנייר העמדה: "הועדה ערה לכך שבמחקרים רבים בתחום קיימות בעיות מתודולוגיות לא פשוטות. יש להניח, כי סיבות של 'תקינות פוליטית' מקשות על האפשרויות למימון ופרסום של מחקרים בדבר יעילותם האפשרית של טיפולי המרה".
הפסיכולוגים מעידים על עצמם כי לאמיתו של דבר אין אפשרות לחקור באופן רציני ומעמיק, ולפרסם מאמרים מסיבות של פוליטקלי קורקט. הדבר משול לבחירות במשטרים דיקטטוריים בהם מפלגה אחת מקבלת 99% מהקולות – כי אין מועמדים אחרים. רק אמירה זו עצמה צריכה להיות רעידת אדמה מקצועית! כל ערכי האמת, המקצועיות המדעית, הדאגה למטופל, האהבת אדם נרמסים בידי משטרת המחשבות של הפולטיקלי קורקט.
האיסור להגיש עזרה
בהמשך המסקנות בנייר העמדה של הסתדרות הפסיכולוגים נכתב: "פסיכולוג המקבל לטיפול מטופל החש שנטייתו או התנהגותו המינית ההומוסקסואלית עומדות בסתירה לאמונתו הדתית או עלולות לגרום לניתוקו מסביבתו החברתית או התרבותית, חייב לכבד את ערכיו ואמונתו של המטופל ולנסות לעזור לו בהתאם".
לעומת זאת, השר אוסר להניח הנחה שזו בעיה, מזהיר את הסובל מלפנות לעזרה ואוסר על המטפל להגיש עזרה. האיסור על אדם להגיש עזרה לאדם אחר הוא חוק הנוגד את העקרון היסודי ביותר של כבוד האדם וחירות הפרט. זו היא דרכם של קומוניסטים ואוטופיסטים למיניהם, הם מוכנים לפגוע אנושות בכל הפרטים בשביל התיאוריה. על מזבח האג'נדה שלו, מקריב הורוביץ את כל אותם בעלי הנטייה הזו שסובלים ממנה ורואים בה בעיה.
מדוע הוא נוהגכך
במבט ראשון, לא ברור מדוע חשוב כל כך עבור השר הורוביץ לאסור טיפולים למי שחפץ בכך. לכאורה, חיה ותן לחיות – אל תכפה טיפול על מי שאינו מעוניין בו, אך אל תמנע אותו ממי מעוניין בו.
אלא שלהורוביץ יש תפיסה יסודית יותר שממנה נובעת כל פעילותו. הוא סבור שנטייה זו אינה בעיה, ואם כן מדוע לדעתו מרגישים בעלי הנטייה מצוקה? תשובתו היא: הבניה חברתית. החברה מפתחת נורמות שמסתכלות על התופעה באופן שלילי, וזה מה שיוצר את המועקה. בחברה שולטת הזהות של הרוב הרואה אידאל בתא המשפחתי המסורתי בו יש אבא ואמא, ועצם מציאותה היא שיוצרת את המועקה למי שאינם חלק ממנה.
הפתרון – למחוק את הזהות של הרוב היהודי המסורתי. זו הסיבה שבגללה מתאמץ הורוביץ למחוק מהמרחב הציבורי כל אזכור של אבא ואמא, כמו למשל בהוראות למחוק את אבא ואמא מטפסי משרד הבריאות ומד"א.
לסיכום, בהנחה שהסיבה לסבלם של בעלי הנטייה היא הזהות ההגמונית, יש לעשות שני דברים כדי להמעיט את הסבל: א. מחיקת הזהות של הרוב מהמרחב. ב. איסור על טיפול שמנציח בעיה "שלא באמת קיימת".
מצוקה אמיתית
הקביעה כי המצוקה מתחילה רק מהנורמה החברתית ולא מבעיה פסיכולוגית איננה נכונה. כמובן, אם יש יחס מפלה, לועג, מבזה ופוגע זה יוצר מצוקה ויש חובה לתקן זאת, אך האמת היא שגם לאחר התיקון נשארת הבעיה.
נוסף על כך, הטענה שזו נטייה מולדת או גנטית לא קיבלה אף ביסוס מדעי, ולעומת זאת נמצא קשר הדוק בין פגיעות שונות בילדות ובמערכות היחסים ובין הנטייה. כמו כן, מחקרים מראים שבגיל ההתבגרות עשרות אחוזים מן הצעירים חווים בלבול עקב חוסר יציבות הורמונלית, ולאלו ניתן לעזור באופן משמעותי. ומעל הכל ישנם עשרות מטפלים ומאות אנשים שמדווחים על הצלחה של הטיפול.
לכן, ראוי לכל מי שאהבת אדם בליבו – לעזור, לטפל ולסייע כמה שיותר, וחלילה לאסור את הגשת העזרה למי שמבקשים אותה. משרד הבריאות צריך להקים מכון מחקר לאומי, בו ימצאו טובי אנשי המקצוע בארץ ובעולם שיבצעו מחקרים ויפתחו שיטות טיפול, כך שמי שירצה לקבל עזרה ומענה יוכל לקבלו בצורה המיטבית. אלא שהמצב כיום הוא הפוך, הלהטבי"ם יצאו מהארון ובמקומם הכניסו אליו את אנשי המקצוע שחושבים אחרת. לאחרונה התפרסמו בעילום שם מספר מאמרים של מטפלים וחוקרים הסוברים שאפשר לטפל ולעזור, הם מנמקים את הפרסום בעילום שם בחשש שיבולע להם.
פתרון אמיתי
אז מה עושים עם אותם אנשים להם הטיפול המקצועי אינו מועיל? יש בעיות רבות בעולם שנכון להיום אין להם פתרון. ישנו ניסיון להציג מצג שווא כאילו סוגיית הלהט"ב היא הבעיה היחידה חסרת הפתרון, וממלא יש לתת לה לגיטימציה. אך זהו שקר, יש בחיים מחלות, מלחמות, תאונות ואסונות – ולהרבה מאוד מהם אין פתרון. אך הפתרון הוא ודאי לא להפסיק להגדיר אותם כבעיה. אם למשל נפסיק להגדיר את מחלת הקורונה כבעיה – החולים פשוט ימותו. אכן, בדורות בהם אין פתרון לבעיות אז ישנם אנשים שסובלים מהן, אך דווקא אי ההשלמה עם הבעיה היא זו שדוחפת למציאת הפתרון, וכך לאט לאט מפתחת האנושות פתרון לעוד ועוד בעיות ומצוקות.
ערך מכונן חברה
ישנם ערכים מכונני חברה ותרבות, שוויתור עליהם הריהו כוויתור על החיים. כשמדובר בערכים כאלה, יש להתחשב במיעוט, אך לא במחיר טשטוש הערכים. כזה הוא ערך המשפחה. המשפחה היא מקור החוסן, הבריאות, השמחה והאיתנות של כל יחיד ויחיד ושל החברה בכללה.
הפתרון האמיתי הוא הפוך בדיוק מזה של הורוביץ. צריך להבליט את 'אבא ואמא' ולהעצים את ערך המשפחה כמודל המוסרי האידאלי המעצים את החיים והחברה כמה שיותר. זהו האידאל אליו צריך לשאוף תמיד, גם במצבים חסרים וחלקיים. כמובן שאין לרדוף ולדכא את מי שרוצה לחיות אחרת, אך המיעוט אינו רשאי לכפות על החברה נורמות המטשטשות את ערכי המוסר והצדק, וכל שכן שאינו רשאי למנוע מהמבקשים עזרה לקבל אותה.