הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי צילום: באדיבות המצולם

לכבוד הרב שלום,

לאחרונה נשלחה תכנית הוראה מטעם משרד החינוך, בנושא הסברת המילה איש ואישה, לתלמידים. צורף תרשים, המסביר שהצורה שבה האדם נוצר מבחינה מינית, אינה הצורה שבה הוא חייב להגדיר את עצמו.
רציתי לשאול כיצד להתיחס לכך.

הרב ברוך אפרתי:

אנו חיים בדור בו אור וחושך משמשים בערבוביה. מחד עם ישראל קם לתחיה, ובחסדי השם זכינו למדינה משגשגת. מאידך זהותנו הרוחנית אינה מבוררת כראוי אצל רבים מבני עמנו. המעבר בין התקומה החומרית של העם, לתקומתו הרוחנית, הוא יסוד חבלי עקבתא דמשיחא, ועל המעבר הזה כתב הרב קוק זצ"ל את רוב כתביו.

אנו נמצאים בשנים האחרונות בעיצומו של אירוע המעבר. הציונות החיצונית סיימה את תפקידה המופלא בבניין גוף המדינה, ומתבקש כעת מהציונות התורנית לשאת את הדגל בענווה, באהבה ובהערכה, כלפי אחותה החיצונית. אך עלינו להכיר בגודל השעה, ולהבין שעלינו להוביל ולומר דברי אמת של תורה, רצופים אהבה, לכל עם ישראל.

התורה, נשמתנו, היא אשר דחפה בעומק ההכרה את המפעל הציוני, והיא אשר עומדת ביסוד החשק לחיות כאן בארץ ישראל.

ללא תורה, הלכה, זהות יהודית מחוייבת לערכים האלהיים- אין המשך לעם ישראל בארצו. כחלק ממבט זה, עלינו להבחין בסוגיית היחס למיניות.

המיניות היא הכח הגופני החזק ביותר באדם. הכח המיני משמש ביטוי לאהבה, שהיא הכח הרוחני החזק ביותר באדם.

הגויים בדור הנוכחי, ולהבדיל, חלק מעם ישראל, מביטים במיניות ובמושג האהבה, בצורה שאינה אידיאלית.
הם רואים בכוחות אלו דחפים טבעיים בלבד, כפי שקיימים גם בבעלי חיים. ולא ערכים שכליים, של עומק דעת צלם האלהים שבאדם.

לאחרונה, אף פחות מכך. בעוד בעלי החיים משתמשים במיניות לשם התרבות הצאצאים, חלק מבני האדם בדורנו משתמשים בה לשם העונג לבדו.

התורה מדריכה אותנו למיניות בריאה ושמחה, המגיעה מאהבה. האהבה עצמה, מגיעה מאהבת השם, ממחוייבות מוסרית תורנית של האדם ואשתו להופיע יחד את השכינה ביניהם. בהבאת ילדים לעולם, ובבניית חיבור אישי ומוסרי בין איש לאשתו. לא העונג עיקר, אלא המוסר האלוהי, השראת השכינה. רק לאחר מקומה של האהבה אשר יש בה השראת שכינה, מגיע תור העונג הגופני בטהרה, כביטוי נעים של הערך המוסרי האלוקי שבזיווג.

הרב קוק מסביר בספרו עין איה, שדרכם של האמוריים יושבי הארץ בימי יהושע, היתה לבחור בעצמם את המיניות של בני הזוג. לשיטתם אתה יכול להחליט כל יום, האם אתה איש או אשה. הם התעלמו מהייעוד האלוהי, מהמוסר הרוחני, והדגישו רק את מילוי החפץ, העונג והתחושה הרגעית. כל אחד ואחת, יחליט מה הוא. נקבה, זכר אדם, בעל חיים, אנדרוגינוס, נכרי, יהודי, וכדומה.

לעומתם, התורה מדריכה שמי שמגדיר מי אני, ומה אני, אינו אני אלא הבורא. אם עשני גבר, אזי זהו היעוד האלהי שלי בעולם, ורק מעמדה זו אוכל לקדם ולהתקדם בעולמו. אם עשני אשה, עשני כרצונו, זהו היעוד שלי, לעשות רצונו כאשה.

החובה היא עיקר התורה. אנו עושים מצוות, חובות. יש עונג, אך הוא משני לחובה המוסרית המאושרת.
לעומת זאת בעולם של האמוריים והתרבות המערבית, החשק האישי הרגעי הוא העיקר, ולא האמת המוסרית ארוכת הטווח.

ניתן לומר, שהמחלוקת היא בין רצינות לשטחיות. בין לקיחת אחריות על עתיד העולם, להתמקדות בעונג של הרגע ובתחושת הבחירה החופשית המזוייפת. בין מבט עומק על הייעוד שלי, למבט גופני רגעי על החשק היומי.

התורה תביס את העמדה המערבית הנוכחית. בר השם הוא האמת, והאמת תופיע מבעד לכל מחשכים. ידיעה זו, נוסכת בנו מנוחת בנפש, ומנטרלת את הלחץ העלול להופיע בנו לשמע טשטוש הגבריות והנשיות ושאר התרבות השלילית. ונשגב השם לבדו ביום ההוא. ודאי.

אולם, העובדה שבודאות לבסוף התורה תכריע, אינה גורמת לנו להניח את נשקנו התרבותי הרוחני, אלא להיפך. אנו חייבים להביע בקול רם את האמת הכתובה בהלכה, בתורה, באידיאלים המרוממים של דבר השם שניתן בסיני ובכל הדורות. עם ישראל בעומק נשמתו ראוי לשמוע תורה, רוצה לשמוע תורה, משתוקק למלא את הגוויה במשמעות רוחנית נצחית של ייעוד. גם אם התרבות המערבית תמלא את המוחות והלבבות בעוד ועוד גופניות ותאווה, במדיה, הדבר לא ישביע לעולם את עומק הזעקה למשמעות של עמנו. אנו חפצי אלהים.

על כן, אסור ללמד בשום אופן את התכנית הזו, המבקשת לנהוג מנהג האמוריים, ולהפריד בין האופן שבו נברא התלמיד, לאופן שבו הוא יגדיר את עצמו מבחינה מינית. עלינו לחנך, שאם הבורא בחר לברוא אותי כאשה, אזי רק בתוך החוג הזה אמצא את הייעוד שלי. כאשה. ואם גבר, כגבר.

הטירוף המתחולל באירופה, שילד בכתה ד' מחליט האם הוא זכר או נקבה, אין אמת, אין ייעוד, ואם ההורה רוצה לחנך מיד משתיקים אותו שלא יסליל את ילדיו לדרך כלשהיא, אלא לתת להם בחירה. בחירה של גוף, רגע, ללא אמירה הורית אחראית, היונקת מאמיתות ערכיות.

בצד הדברים, יש לחדול גם מללמד בגני הילדים את המשפט 'הגוף שלי הוא רק שלי'. המשפט הזה כמובן מגיע מרצון טוב לחנך לשמירה על הגוף, שלא יגעו בו אחרים. אולם עלינו לדייק דיוק חשוב. הגוף שלי אינו שלי. הוא של הבורא יתברך, והוא נותן לי להשתמש בו. לכן אינני יכול לחבול בעצמי, או להתאבד, משום שגופי אינו שלי. הוא כפוף לייעוד, ועלי להשתמש בו בכבוד, מבלי להרגיש תחושת בעלות עליו.

על כן, גם ההגדרה המינית כלפי הגוף שלי, אינה שלי. היא של הבורא. הוא החליט אם אני גבר או אשה, כשברא את גופי עם איברי זכר או נקבה. ומשם עלי לעבוד אותו, בשמחה.

יהי רצון שנזכה להמשיך להופיע בישיבות ובאולפנות, בתלמודי התורה, בגנים, ובבתי הספר, הדתיים ואלו שאינם, את האופי הישראלי המקורי אשר ניתן בסיני לאומה שלנו.