הדיון סביב רפורמת הגיור נוגע בתפיסה רחבה יותר של עולם ההלכה, היחס בין דעות מקילות למחמירות, ובין הידור לעיקר הדין.
ההלכה מכירה במורכבותה של המציאות ובנויה מרבדים שונים: לכתחילה, דיעבד, שעת הדחק, הפסד מרובה, פיקוח נפש וכדומה. התפיסה הרווחת רואה ברבדים הללו את הרף המינימלי האמיתי של ההלכה, וממילא רואה בכל התנהלות 'לכתחילה' כחומרה למהדרין, תפיסה זו רואה בהלכה מקבץ של כללים שיש לעמוד בהם, ולכן לרב המיקל היא קוראת 'אמיץ' לעומת המחמיר שחוש ממתיחת הכללים.
את הטעות בתפיסה זו נמחיש באמצעות דוגמה מהחיים: אב ציוה את בנו "אני הולך רגע למכולת, בינתיים אתה נשאר כאן על המדרכה ובשום אופן לא יורד לכביש", דא עקא שלא עלינו העגלה של התינוק החלה להתגלגל לכיוון הכביש, הילד בתושייתו רץ והשיב את העגלה למדרכה, האם מכך שכשחזר האב הוא חיבק את בנו ושיבח את תושייתו אפשר להסיק שבעצם לרדת לכביש זה לא כזה נורא?
ברור לכל שהאב באמת התכוון שהבן לא ירד לכביש, וככל הנראה אף יורה כך בהמשך לו ולבניו האחרים, שמחתו של האב נובעת מכך שבנו אינו מרגיש מחויב כללים אלא מרגיש מחויב למלא רצונו של האב, שבמקרה זה מתבטא באופן שונה ממה שציוה אותו. כך גם ההלכה, כאשר היא מתירה דברים בשעת הדחק הרי הוא מפני שאל מול רצון אחד עומד לו רצון אחר, ומכלול ההלכה מורה להקל בעקרון אחד לטובת המכלול.
ועתה, הבה נדמיין שלאחר שראה הבן את שמחתו של האב על תושייתו, הוא בחר בפעם הבאה לדחוף את העגלה אל הכביש ולרוץ להצילה. האם גם במקרה זה ישמח האב ביוצא חלציו?
וכפי שהגדיר זאת הרב מלמד בעת שנימק את תמיכתו ברפורמה "פיקוח נפש". בשל מצב החירום מבקשים התומכים ברפורמה לעשות שימוש בדעות שאינן שייכות לשדרת הפסיקה המרכזית. אי אפשר שלא להסכים על גודל הבעיה העומדת בפנינו, בעיה המסכנת את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ועלולה להוביל להתבוללות רבתי כאן, בארץ הקודש. אך האם איננו דומים לאותו הילד שדוחף את העגלה אל הכביש כדי להצילה?
אם מדינת ישראל היתה מבינה את גודל הטעות שבפרצת חוק השבות, לוקחת אחריות על כך ומכינה תוכנית פעולה מסודרת שכוללת בין היתר: סגירת שערי הארץ בפני גוים נוספים, מיפוי הגוים בארץ ובדיקה מי מהם מעוניין להתגייר, תוכנית חינוך פנים ארצית על חשיבות המסורת ובעיית ההתבוללות. אם לאחר תוכנית פעולה כזו היתה בקשה מהרבנות הראשית לאפשר גיור חד פעמי של מספר מסוים של גוים כדי לפתור את הבעיה אחת ולתמיד, אני מעריך שהבקשה היתה נדונה במועצת הרבנות הראשית ולא היתה נדחית על הסף.
אולם במצב הנוכחי מדינת ישראל איננה מגדירה את המצב כמצב חירום, היא ממשיכה לאפשר לגויים לזרום אל תוך גבולות הארץ, דרך חוק השבות או כפליטי מלחמות בימים אלו ממש, לא יתכן שהיחידה שנדרשת להתנהל במצב חירום היא ההלכה, וללא הגבלת זמן או מספר גרים מצומצם, היא תדרש לטפל בכל המים הפורצים מן הסכר כשמהצד השני מישהו שופך לו מים וקודח חורים נוספים להנאתו.
כשנשאל הגרש"ז אויערבך כיצד מגדירים פיקוח נפש שדוחה שבת, שהרי כמעט בכל מצב ישנה סכנה רחוקה אם יתחוללו סיבוכים בלתי צפויים, הוא הגדיר את הכלל כך: אם גם ביום חול היית לחוץ מהמצב שנוצר ועושה כל שביכולתך להחלץ ממנו, גם במחירים אישיים, אזי הדבר מוגדר כפיקוח נפש שדוחה שבת, אולם אם שיקולי הנוחות האישיים היו גוברים על החשש, עדות היא שהדבר איננו מוגדר כפיקוח נפש.
לדוגמה: אפשר לבחון האם בשל החשש היו עוזבים חתונה של בן משפחה קרוב כדי לנסוע לבית החולים, אם התשובה היא שלילית, גם ההלכה לא תדחה מפני חשש זה.
ובמילים אחרות: ההלכה מתגמשת כאשר המציאות כולה מתיישרת ומצדיקה זאת, אך לא יתכן שביד אחת נאפשר לגוים רבים להכנס לארץ, ובשניה נדרוש מההלכה להסתמך על קולות שונות כדי לסתום את הפרצות שיצרנו.