הרב יואל קטן
הרב יואל קטןאתר ישיבה

הרב משה פיינשטיין זצ"ל היה אחד מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים. הוא נולד בשנת תרנ"ה בעיירה אוזדה שברוסיה לאביו הגאון רבי דוד פיינשטיין זצ"ל, שהיה רב העיירה ומורו ורבו המובהק.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נפטר אביו ולמרות גילו הצעיר מונה במקומו לרב העיירה, ואחרי כמה שנים עבר לשמש כרב העיירה ליובאן. כאשר השלטון הקומוניסטי התחיל לשבש את חיי היהודים ולהציק לרבנים סירב לעזוב את משמרתו, וכאשר הקומוניסטים סגרו את המקווה של ליובאן בטענה שהוא לא מספיק הגייני ובמקומו בנו לתושבים בריכה ציבורית – הרב פיינשטיין הצעיר סיכן את חייו ושיחד את המהנדס כך שיבנה את הצינורות של הבריכה באופן שהמקווה יהיה כשר על פי ההלכה לפחות בדיעבד, כדי שהנשים תוכלנה לטבול ולשמור על טהרת המשפחה.

הוא עצמו החמיר שלא לסמוך על כשרות המקווה, וכדי שלא לרפות את ידי הנשים בעיירה מלטבול הייתה אשתו הרבנית הולכת וטובלת כל חודש – אבל הם לא סמכו על הטבילה הזאת, ולמעשה פרשו זה מזו במשך שנים עד שיצאו מרוסיה! בינתיים הוא המשיך במסירות נפש לשמש כרב, אחד הרבנים הפעילים האחרונים ברוסיה הקומוניסטית, למרות כל ההצקות. כאשר החרימו הרוסים את ביתו עבר לגור עם אשתו ושני בניו בביתו של סנדלר העיירה הצדיק שכלל חדר אחד בלבד, שחולק לשניים עבור שתי המשפחות בעזרת וילון...

אולם בשלב מסוים הבין הרב שכלו כל הקיצים ושבקרוב יגורש לסיביר כמו שאירע לרבנים האחרונים שנותרו, ורק אז בשנת תרצ"ז הסכים להיענות לבקשות לצאת מרוסיה, ולצערם הגדול של יהודי העיירה עזב אותם ועבר לארה"ב. למרות גילו הצעיר, מ"ב שנים, הוכר מיד כאשר הגיע לניו יורק כאחד מגדולי הרבנים באמריקה, והוא מונה לראש ישיבת 'תפארת ירושלים' בניו יורק, ובהמשך לנשיא 'אגודת הרבנים של אמריקה וקנדה' וראש האירגון המפורסם 'עזרת תורה'. 

אולם בעיקר התבלט לא כראש ישיבה ולא כראש אירגונים רבניים חשובים אלא כפוסק הדור. עוד מצעירותו כרב בעיירה קטנה ברוסיה ועד ימיו האחרונים השיב אלפי תשובות בכל חלקי השו"ע לכל קצווי תבל, ודעתו נחשבה יותר מדעתם של רוב הפוסקים האחרים. חשוב לציין שאין מדד מסוים 'מדעי', מאז ועד היום, להגדרת מיהו 'גדול הדור' ומי גדול ממי בין הפוסקים. קנה המידה האמיתי היחיד הוא היחס של הפוסקים הגדולים עצמם לאותו פוסק, ואם הם מחשיבים אותו כגדול מהם, אם הם מבררים אצלו את ספקותיהם, ואם דעתו מתקבלת על דעתם או לחילופין שהם מרגישים צורך לעשות מאמץ למדני ופסיקתי גדול כדי לחלוק עליו - סימן שהוא פוסק גדול במיוחד. זה אינו מדד מדויק, אבל מדד אמיתי ונכון.

והנה כבר בגיל צעיר דעתו של הרב פיינשטיין נשמעה והתקבלה, וסברותיו נראו מבוססות גם אם היו מחודשות, והכרעותיו, גם אם לא התקבלו על דעת כולם, היו בסיס לדיוני הפוסקים האחרים, גם בשאלות קונבנציונליות – וגם, ובעיקר, בשאלות שהזמן גרמן.

כאמור, זה לא אומר שכל פסיקותיו התקבלו. כך למשל הוא הכריע לקולא שמספיק שהמחיצה בין עזרת גברים לנשים תגיע לגובה הכתפיים, אבל חלקו עליו רבים (בעיקר הרבי הגדול רבי יואליש מסטמאר זצ"ל) ובכל הקהילות המנהג להחמיר יותר. מנגד פסק לחומרא שאין להשתמש בשבת בשעון שבת להפעלת מכשירים חשמליים חוץ מאשר לצורך תאורה שבה כבר נהגו להקל, ובזה אין שומע לו, וכולנו נוהגים להקל ולהשתמש בשעון שבת גם למזגנים וגם לפלטות וכד' ואין פוצה פה ומצפצף.

בענייני רפואה והלכה הוא נעזר רבות בחתנו הרב פרופ' טנדלר, וכך היה מראשוני הפוסקים שהתירו לקבוע את רגע המוות על פי מות גזע המוח גם אם קיימת עדיין נשימה מלאכותית אצל הנפטר, פסק שהצטרפה אליו הרבנות הראשית לישראל, והוא מאפשר השתלת לב ואברים אחרים. מצד שני היה מגדולי המחמירים בעניין הפלה מלאכותית של עובר, והתיר להפיל אך ורק כאשר מדובר בפיקוח נפש ממשי של האם.

הרב פיינשטיין היה ידוע גם כאדם עניו באופן מיוחד, שומע חרפתו ולא עונה. הדבר בא לידי ביטוי כאשר רב אחד בארה"ב עלתה חמתו על כמה פסקים מקילים של הרב פיינשטיין, והוא חיבר כנגדו ספר בשם 'מענה לאגרות' שהיה דומה מאוד בחיצוניותו לספרי 'אגרות משה', ובו תקף בחריפות ובזלזול כמה מפסקיו המקילים [והיו רבים כאלו].

להפתעת אותו רב הספר שלו התקבל בכעס רב אצל כל הרבנים, גם אצל הרבנים שלא הסכימו עם הקולות המופלגות של הרב פיינשטיין בנושאים מסוימים. מספרים שפעם ביקר הרב ההוא בארץ הקודש והגיע לביתו של הסטייפלר כדי לדון איתו בדברי תורה, וכאשר נודע לרב קנייבסקי שהוא מחבר 'מענה לאגרות' הוא פשוט גירש אותו מביתו! אמנם חלק מקושיות 'מענה לאגרות' חזקות ומשמעותיות, וגם הרב עובדיה זצ"ל מביא מדי פעם מדבריו בספרו 'יביע אומר' - אבל לא שוכח להוכיח אותו כפעם בפעם שאי אפשר להתייחס כך לאחד מגדולי הדור גם אם חולקים על דבריו.

מספרים שכאשר המדפיס של 'מענה לאגרות' שם לב שזהו ספר שמבזה את הרב פיינשטיין הוא ביקש להפר את החוזה עם המחבר ושאל את הרב פיינשטיין מה לעשות, אך הרב בענוותנותו אמר לו 'אם אתה לא תדפיס הרי הוא ידפיס אצל מדפיס אחר, ולמה שתפסיד את פרנסתך'? ענוותו התאימה מאוד לקומתו הנמוכה ולגופו הצנום, גוף שהסתיר בתוכו אדם גדול בענקים.

ענוותו העמוקה והיסודית באה לידי ביטוי גם בעניינים ציבוריים. הוא היה מראשי הרבנים החרדיים בארה"ב, אבל כיבד את כולם, גם את הרבנים הראשיים לדורותיהם שתמיד באו לבקרו כשהזדמנו לארה"ב, גם את הרבי מחב"ד למרות המחלוקות נגדו, גם את הרבי מסטמאר שתקף אותו כמה פעמים על פסקים מקילים שלו, וגם את הרב סולובייצ'יק שהיה ראש רבני המזרחי בארה"ב.

היא באה לידי ביטוי גם בעניינים הלכתיים – פעם נודע לרבי מחב"ד שלרב פיינשטיין אין תפילין של רבנו תם, למרות שהחשיב את הנחתם כחומרא חשובה. מיד שלח לו הרבי מחב"ד זוג תפילין כזה במתנה, והרב פיינשטיין השיב לו במכתב תודה מרגש שבזכותו מעכשיו יזכה שוב להניח כל יום אחרי התפילה תפילין דר"ת מה שלא עשה כבר כמה שנים, מאז שנפסלו התפילין דר"ת הקודמים שלו; אמנם הוא לא ראה צורך לקנות תפילין חדשות כאלו אחרי שהקודמות נפסלו, אבל עכשיו בזכות המתנה של הרבי הוא שוב יניח אותן יום יום והוא מודה לו על כך מאוד.

כך כתב. יש כאן הנהגה שנראית תמוהה, שהרי אם צריך להניח תפילין דר"ת, אפילו כחומרא, הרי היו בכיסו של הרב פיינשטיין כמה דולרים כדי להזמין כאלו, הוא לא היה עני מרוד כאשר חי בארה"ב! אלא שבסדרי העדיפויות שלו עמדה החומרא הזו במקום נמוך יחסית, והוא לא חשב שבמעמדו התורני החומרא הזו מחייבת אותו, אבל שמח מאוד לשוב ולהניחן כאשר קיבל מהרבי מחב"ד זוג תפילין מהודרות דר"ת במתנה...

מצד שני, היה תקיף מאוד ביחסו לרפורמים ולקונסרבטיבים. הוא פסק שהקידושין שלהם פסולים לחלוטין והאשה אינה נחשבת כלל אשת איש אפילו לקולא, ושקיים איסור גמור להתפלל בבתי הכנסת שלהם אפילו ביחידות, ושאסור להשתתף עמם בשום אירגון ציבורי כלשהו, ודעתו התקבלה על רוב ככל הרבנים בארה"ב. הוא גם פסק שאסור להדפיס ספרי קדמונים שיש בהם דברים תמוהים שאינם מתאימים להלכה המקובלת, ואולי זה מתאים לשיטתו שלא כל מה שנכתב בענייני הלכה אפילו ע"י גדולי ישראל רלוונטי לפסיקת ההלכה, ועיקר פסיקת ההלכה הוא על פי הפוסקים המקובלים והמפורסמים שדעתם היא זו שנחשבת.

כאמור ספרי תשובותיו 'אגרות משה' מפורסמים כחלק מספרי השו"ת החשובים בדורנו, אם לא החשובים שבהם. דרכו הייתה לפסוק על פי הגמרא והראשונים המפורסמים על הדף וכמובן על פי הרמב"ם והשו"ע ונושאי הכלים העיקריים, ו'להציץ' בכמה אחרונים (בעיקר חיבב את ספר ערוך השולחן) וכך להכריע, ולא ראה צורך לראות את כל דעות ופירושי גדולי הדורות, בניגוד בולט למנהגו של הגר"ע יוסף זצ"ל למשל שלא הבין איך אפשר לפסוק הלכה בלי שכל ה'חומר' ההלכתי פרוס לפני הפוסק.

הוא כתב בהקדמתו לשו"ת אגרות משה שכך נהג לפסוק אביו הרב וכך הוא נוהג, הוא מברר את השאלה וכותב את דעתו לאמיתה של תורה אחרי העיון בסוגיא ובגדולי הפוסקים, ומי שלא מעוניין בדרך זו שיפנה לפוסקים אחרים... ואכן, מותר לפוסק חשוב לחלוק על הכרעתו של הרב פיינשטיין אם יש לו ראיות לכך, אבל להתעלם מדעתו נחשב פגם חמור וחוסר רצינות בתהליך הפסיקה. בנוסף כזכור היה רב פיינשטיין ראש ישיבה והרביץ תורה בתלמידיו כל יום, ומשיעוריו וחידושיו יצאה לאור סדרה רבת כרכים על המסכתות בשם 'דברות משה', שיש בה בדרך כלל מערכות ארוכות ומסועפות של בירורים ודיונים על כל סוגיא, מה שגרם לכך שהשימוש בה בישיבות הוא קטן יחסית, ובוודאי שאינו מגיע לפרסומם והפצתם של ספרי השו"ת שלו.

שבעה כרכים של 'אגרות משה' נדפסו בחייו, האחרונים בעזרתם של נכדיו תלמידי החכמים, אך בהדגשה של הגרמ"פ שכל הספר עבר את ביקורתו מתחילתו ועד סופו. שני הכרכים האחרונים ח-ט יצאו לאור ע"י נכדיו לאחר פטירתו, כאשר הם מעידים שנהגו בהם בדיוק כמו שנהגו בכרכים הקודמים, וערכו את התשובות עריכה מדוקדקת בדיוק באותה צורה, ואף דקדקו להדפיס בגופן מוקטן מעט כל מילה שהכניסו לפי ההקשר וצורך העריכה שלא הייתה כתובה בכתב ידו במכתב המקורי.

אולם על כך התעוררו טענות רבות מצד המעיינים בספר, ורבים מהם טענו שחבל שלא השאירו העורכים את לשונו המקורית של הגרמ"פ גם כאשר הייתה זקוקה אולי לעריכה כאשר הוא כבר לא יכול לאשר את הנוסח הסופי בעצמו, וגם טענו שהעורכים הכניסו לשני הכרכים האחרונים תשובות ישנות שהגרמ"פ נמנע בכוונה מלהכניסן לכרכים הקודמים, ולכן יש שמתייחסים בספקנות מסוימת לתשובות שנדפסו בשני הכרכים האלו.

הרב פיינשטיין נפטר בי"ג אדר תשמ"ז בן צ"א שנים, וזכה להיות צלול ופעיל ממש עד ימיו האחרונים. הוא נקבר בירושלים בשושן פורים, וכבוד גדול עשו לו במותו. הותיר אחריו בנים וחתנים ונכדים ונינים תלמידי חכמים גדולים, בהם בנו רבי דוד פיינשטיין שמילא את מקומו כראש ישיבת תפארת ירושלים בניו יורק ואחיו הרב ראובן פיינשטיין שהיה ראש סניף הישיבה בסטטן איילנד, פרבר של ניו יורק.

חתנו האחד שנפטר בצעירותו היה הרב אליהו משה שיסגל שהיה ר"מ בישיבת תורה ודעת המפורסמת בניו יורק, וחתנו השני שנפטר לאחרונה היה הרב פרופ' משה דוד טנדלר, ר"מ בישיבת רבי יצחק אלחנן שע"י ישיבה אוניברסיטה ורב קהילה חשובה, וגם פרופסור לביוכימיה ומומחה מפורסם בענייני רפואה והלכה.

שלושים וחמש שנה כבר חסר העולם את האדם הגדול הזה, אבל תלמידיו וספריו והתורה שהפיץ והדמות שהיה משאירים את חותמם יום יום גם בעולמנו זה. תנצב"ה.