שנאה ללא פשרה

זאת הולכת להיות מערכת בחירות מכוערת מאי פעם. עידית סילמן נתנה את האות לתחילתה – אבל עוד קודם לכן ניתן היה לראות בהחלטה להעניק את פרס ישראל לעודד קוטלר במוצאי יום העצמאות הקרוב את הניצנים של מה שעתיד לקרות פה בחודשים הקרובים.

מי שבחר בו ביקש, לדעתי, לדחוף אצבע בעינו של ציבור ענק. הדברים שהשמיע קוטלר בנוכחות שרת התרבות באותה העת, מירי נגב , לא נאמרו באקראי או תוך התלהמות בת חלוף, כמו זאת שפקדה את דודו טופז, בזמנו, בעת שהוא כינה את בוחריו של מנחם בגין צ'חצ'חים. קוטלר בא עם טקסט כתוב מן הבית – ולכן לא היה לי ספק, כששמעתי את הדברים שאותם הוא הקריא מן הנייר שבו הוא החזיק , באינטונציה בימתית , שהוא באמת ובתמים מאמין שכל אלה שצועדים מאחורי 30 המנדטים של הליכוד, כדבריו, הם "עדר של בהמות, מלחכי קש וגבבה".

קוטלר איננו, מן הסתם, יחיד במחנהו. את אותן דעות השמיעו גם לפניו, במשך שנים רבות, ראשי מפא"י, לדורותיהם, ואת אותם דברים שמעתי מפי ממשיכיהם עד עצם הימים האלה. שמעתי את יאיר לפיד מתבטא בגסות כלפי חבריי במחנה הלאומי ושמעתי את נחמן שי אומר דברים דומים באותו סגנון – ושמעתי ניבולי פה דומים , לא אחת, גם בעבר. הכינויים שמדביקים למחנה הימין תמיד מבזים. התנשאות נבובה תמיד עולה מהם.

חופש הביטוי, כידוע, משתרע גם על אמירות שאין השומע אוהב אותן – וזה בסדר גמור מבחינתי; עם זאת, אף פעם לא הבנתי את פשרה של השנאה שפורצת החוצה באופנים שונים, מעת לעת, כלפי המחנה האחר. היא איננה רציונאלית. היא גם לא אידיאולוגית. הדלק היחיד שמניע אותה, למיטב הכרתי, הוא התאווה לשלטון. כך זה היה בעבר – וכך זה גם היום. מאומה לא השתנה באורוחות חייו של המחנה שמעולם לא בחל גם בשפל שבמעשים כדי לשמור על מקומו ליד הגה השלטון.

השנאה היא אותה שנאה. היא רק מנסה, פה ושם, ללבוש מעין מעטה אידיאולוגי. הזלזול זורם בעורקיהם של מנהיגי מחנה השמאל גם בימים אלה. שנות שלטונו של מחנה הימין, בראשותו של מנחם בגין , היו לצנינים בעיני מוביליו. הם ראו בעיניים כלות כיצד כל אלה שאותם הם כינו בכל כינוי גנאי אפשרי צועדים לעבר מרכז הבמה הפוליטית. יצחק רבין קטע לשעה קלה את רצף שלטונו של המחנה הלאומי – ואז נחת עליהם בנימין נתניהו; וזה כבר היה יותר מדי עבורם. שנאה חולנית, בלתי מתפשרת, התפתחה כלפיו למן ימיו הראשונים על כס ראש הממשלה.

לא הבנתי אותה אז – ואינני מבין אותה גם היום. אני רק יודע דבר אחד, אם מה שהיה הוא גם מה שיהיה, רעה גדולה תבוא עלינו. מה שיכולות להרשות לעצמן מדינות שאיום קיומי אינו מרחף מעל ראשיהן, ישראל הקטנה איננה יכולה להרשות לעצמה.