
דרך הניסוח של הודעות הניחומים אחרי כל "רצח" של "אזרחים ישראלים" אומרת הרבה על המנחם. יכול להיות שנושא כזה, שמדבר על ביטויי תנחומים, מעורר רתיעה, גם בגלל התזמון, וגם בגלל חוסר הנוחות מהעיסוק במלים שבהם בחרו המנחמים להביע את צערם. בסוף הרי מדובר באנשים שמשתתפים בצערן של משפחות שכולות.
אילו ההשלכות של ביטויי צער כאלה ואחרים לא היו כל כך חשובות, היה טעם לפגם לעסוק בדקדוקי נוסח שנכתבים בלהט השעה. גם לא היה עניין בנושא הזה אם היה מדובר בביטויי השתתפות בצער של אזרחים מהשורה. אבל כאשר קובעי מדיניות שנוגעת לכל אחד מאתנו מנסחים בזהירות רבה הודעות השתתפות בצער, שהופכות אירוע בעל משמעות קיומית למדינת ישראל לעוד אירוע מצער של אבדן חיים, מדובר כבר בתופעה מסוכנת שמצביעה על אבדן דרך.
נתחיל עם נוסח ההשתתפות בצער של ניר ברקת לפני שנטפל בביטויים "גנריים" שלהם. ברקת הכניס עוד "אירוע מצער" לאיזשהו הקשר מציאותי. "הלב נשבר", הוא כתב, "על שני פרחים שחייהם נגדעו בגלל שנאה חולנית ליהודים. תומר מורד ואיתם מגיני זכרונם לברכה. כל חטאם היה שיצאו לבלות ביום חמישי בערב, ואז הגיח מחבל ארור אכול שנאת יהודים. ליבי עם המשפחות השכולות שאיבדו את היקר להן מכל. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים".
ברקת, צריך לשים לב, לא מדבר על "נרצחים" וגם לא על "טרור". הוא מביע צער על שני יהודים צעירים ש"חייהם נגדעו" בגלל שנאה חולנית של מחבל ארור, שכולנו יודעים שהוא מוסלמי, פלסטיני. בדברי ההספד שלו ברקת לא שוכח לומר "זכרונם לברכה ... תהא נשמתם צרורה בצרור החיים", שתי ברכות השמורות ליהודים בלבד. אבל גם ברקת מציין ש"כל חטאם היה שיצאו לבלות ביום חמישי". זה מקומם כי אין מקום להשוות בין הפיגוע ביהודים בבאר שבע, חדרה, דיזינגוף, לבין הירי אל יושבי בית קפה ברהט. כל חטאם של תומר ואיתם, ולצערנו גם של ברק לופן ז"ל, הוא שהם חיו כאן. הם לא בילו כאן. מדינת ישראל היא לא אתר נופש.
מול ברקת צריך להעמיד את שר החוץ יאיר לפיד, השרה לשעבר גילה גמליאל מהליכוד, ושרת התחבורה מרב מיכאלי, שלהזכיר, נבחרה לייצג את המפלגה שבראשה עמד בן גוריון, ממנסחי מגילת העצמאות הקצרה, שבה המונח "מדינה יהודית" מופיע חמש פעמים.
שלא כמו ברקת, שמדבר על שנאה חולנית ליהודים, לפיד, מיכאלי וגמליאל מדברים על "טרור" ו"נרצחים". מיכאלי אמרה משהו על המחבל "שרצח אתמול באכזריות שני צעירים בלב תל אביב". גמליאל "משתתפת בצערן הכבד של משפחות הנרצחים בפיגוע הטרור המחריד בדיזינגוף". הניסוחים האלה זהים להשתתפות בצער של לפיד. גם הוא דיבר על "טרור רצחני בלב העיר תל אביב" ועל "צעירים ישראלים שלא עשו רע לאיש נרצחו רק משום היותם ישראלים". הוא גם אמר שישראל תמשיך להילחם "בטרור ללא פשרות". כל הביטויים האלה – טרור, רצח, פיגוע – לא אומרים שום דבר. הם מנותקי הקשר, מרחפים בחללו של עולם חסר משמעות. הנרצח והרוצח הפכו לחסרי זהות, למרות שברור לכולם שמדובר במוסלמים שהורגים יהודים בשם אללה למען שחרור הישות המומצאת הזאת שנקראת "פלסטין הכבושה".
השימוש הזה בביטויים גנריים חסרי פשר בתוספת תארים מזעזעים, כמו "טרור מחריד" לא מתכתבים עם המציאות. לפיד ושות' צריכים לדעת שאי אפשר לנצח את רוח הרפאים הזאת שמכונה "טרור". לעומת זאת אויב בשר ודם אפשר להביס, לנצח, אבל רק אם מוכנים להכיר בכך שיש אויב, שיש לו זהות מובחנת; ורק אם רוצים להביס את האויב הזה, שמזהה את עצמו כ"פלסטיני", שאומר בפה מלא שהוא האויב של מדינת ישראל.
אבל בעולם של לפיד ושות' כבר אין אויבים. הם חיים בעולם ההכלה הפרוגרסיבי, הנעוֹר, שפועל על פי הכלל "האחר הוא אני" – כמובן אוקסימורון כי לא יכול להיות "אחר" בלי "אני". בעולם כזה יכול להיות רק "מחבל בודד" שלא מייצג כלום ושום דבר ואף אחד, למרות שה"בודד" הזה גורם ל"ציבור" שלם לשמוח ולצהול לשמע הידיעה על "רצח" של כל "ישראלי". כי בניגוד ללפיד ושות', הם עדיין חיים בעולם הממשי, שבו "ישראלי" זאת בסך הכל מלה נרדפת ליהודי.
אבל אצל לפיד ושות' "ישראלי" לא חייב להיות יהודי. ישראלי יכול הוא כל אזרח במדינה הזאת, גם אם הוא מגדיר את עצמו כ"פלסטיני" שמזדהה עם המטרות של אש"ף וחמאס, כמו למשל סמיר סעדי, סגן ראש עיריית נצרת, שהשתתף בצערן של משפחות ה"שהידים" מג'נין. גם הוא "ישראלי" שלמענו החיילים שלנו אמורים לסכן את חייהם במלחמה נגד ה"טרור".
"ישראלי" כפי שלפיד ושות' מבינים את זה, הוא בעצם אזרח חסר זהות. לכן, אולי שלא במקרה, אין בהספד של לפיד "זכרונם לברכה". מחיקת הממד היהודי מאירועי "טרור" חסר הממשות, היא חלק מהמגמה שמנסה להפוך את ישראל ממדינה יהודית למדינת "ערב רב", מדינה של המון אדם חסר פנים וזהות שחי בשטח, שבמקרה קוראים לו ישראל.
ואם לא די בזה, השימוש הנפוץ, המקובל, במילה "רצח" מסלק את המשמעות האמתית של מה שהיינו אמורים לראות בה פעולה מלחמתית נגד מדינת היהודים. במקום זה הפך ה"מקום" לזירת פשע שאליה נשלחים אנשי מז"פ בחלוקים לבנים.
בגלל כל זה כל דברי הניחומים האלה שמדברים על "נרצחים" חסרי זהות פוגעת בכבודם וזכרם של יהודים שמגשימים הלכה למעשה את כיסוף כל הדורות. לכן ממש לא מיותר לסיים עם ברל כצנלסון, שחיבר את ההספד לנופלי תל חי, שעל בסיסו חוברה תפילת 'יזכור'. "יזכור עם ישראל," כתב אז כצנלסון, "את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחָרפוּ נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויֶאבל על זיו העלוּמים וחמדת-הגבורה וקדושת-הרצון ומסירות-הנפש אשר נספו במערכה הכבדה. אל ישקוט ואל ינחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל וגאל את אדמתו השדודה".