אחריות תקשורתית

סיקור פיגועי הטרור האחרונים ברחבי הארץ גובל לא פעם בפיגועים תקשורתיים המסכנים את שלום אזרחי ישראל ובטחון כוחותינו הפועלים בשטח.

סיקור הפיגוע ברחוב דיזנגוף בתל אביב ביום חמישי בערב חרג מכל אמת מידה של סיקור תקשורתי שנצפה בארץ, למיטב זכרוני. הכתבים החרוצים של ערוצי החדשות, מלווים בצלמיהם הצמודים, נפרסו בשטח ונצמדו באופן לא סביר ומסוכן לכוחות הביטחון במהלך הסריקות אחר המחבל הנמלט, שבוצעו מבית לבית ברחובות מרכז תל אביב.

אותם כתבים שהאדרנלין שצף את גופם ושיבש ככל הנראה את שיקול דעתם, היו בתחרות עם עצמם בעיקר מי ידווח ראשון על ההתקלות במחבל, מי יהיה צמוד קרוב ככל הניתן ללוחם החוד ביחידה המיוחדת ויראה דרך כוונות רובהו את המחבל בעת ההתקלות הצפויה.

נראה היה כי עורכי ערוצי החדשות והכתבים בשטח לא נתנו את דעתם שמדובר באירוע טרור פתוח, מסוכן וקטלני. אולי חשבו הם שלא מדובר באירוע אמיתי אלא במשחק מחשב CALL OF DUTY TLV.

אז מה הבעיות?

העדרה של אחריות תקשורתית, או קיומה של הפקרות תקשורתית אם תרצו, טומנת בחובה סכנות ואתגרים לציבור האזרחים, לכוחות הביטחון ולאינטרסים החיוניים של המדינה, שעיקרם מתואר להלן בקצרה:

הפרעה לכוחות הביטחון בעת מילוי תפקידם - כוחות הביטחון זקוקים למרחב וחופש פעולה לשם מיקודם במשימה לאור המטרה. זקוקים הם למרחב תמרון נטול דאגות נוספות פן איזה כתב תורן או אזרח סקרן יפגע בשגגה, למרחב בו ממעטים אנשינו דווקא להרבות באילוצים, מכשולים וגורמים מעכבים. ראוי כי ריכוז מאמץ הכוחות יושקע בהסרת האיום ולא במאמצים מיותרים להרחקת התקשורת, הסקרנים וההמון. במצב בו כל איש ביטחון נושא נשק נדרש כדי לבצע סריקות ולאבטח את הזירה, לא ייתכן כי אנשי התקשורת מתעלמים מהבקשות להתרחק ולהתפנות ותחת זאת נצמדים הם בחוצפתם לכוחות הקדומניים הנמצאים בחזית ובצפי היתקלות מסכן חיים עם המחבל.

סכנה לשלום כוחותינו - היצמדותם של הכתבים והצלמים לכוחות הביטחון הסורקים בתוך מבנה, מעבר להפרעה לכוחות, מסכנת אותם ומגבילה את מרחב תנועתם בו במקום. המצלמה התחובה בפניהם של כוחות הביטחון גורמת במודע ושלא במודע להסתת תשומת הלב והריכוז מהמשימה לשמה הוקפצו לזירה. חושפת היא את דמותם וזהותם, אמצעי לחימתם, התנהלותם בזמן אמת ופרטי מידע חסויים שיילמדו ויחקרו היטב בידי מחבלים וכוחות אויב אחרים. ככה בדיוק משחקים אמצעי התקשורת הישראלים לידי האויבים שאוספים מודיעין ממקורות גלויים, המהווה בעידן שלנו חלק משמעותי ולא מבוטל כלל בבניית תמונת המצב וגיבוש ההערכה אודות כוחותינו הפועלים בגזרה.

סכנה לשלום הציבור ומתן דוגמא שלילית לאזרחים שומרי חוק - הרצון להיות ראשון ולדווח מייד על כל פרט, ולו השולי ביותר, מניע כיום גורמים רבים ומגוונים מבעבר. הדחף לדווח ראשון ומקרוב ככל הניתן, "לרוץ ולספר לחבר'ה", דוחק את המחשבה, הפחד ותחושת הסכנה הכרוכה בדבר, כמו גם דחיקת הערך של פיקוח הנפש "ונשמרתם לנפשותיכם" בעבור צילום וידיעה הנחשבת ייחודית וטובה, לכאורה.

סכנה למסקרים ולסקרנים- הדחף של התקשורת לדווח מהשטח ומחזית האירועים, הפיגועים והלחימה, בין אם בעבור פרס פוליצר או בעבור הרייטינג, הכבוד והגאווה, מדרבנים גם אזרחים רבים וסקרנים, המצוידים במצלמות ובטלפונים ניידים משוכללים, להתחרות בהם בעבור אותה תהילה. אותם אנשים הרואים עצמם כסוג של "עיתונאים" ברשתות החברתיות, המציפות את כולנו ומהוות מקור בלתי נדלה גם לערוצים הרשמיים והמסודרים בין אם בעבור תשלום ובין אם בעבור כבוד לדקה, מסכנים את נפשם הלכה למעשה.

חוסר הבנה ומבצעי תודעה בשירות הטרור – מטרתו העיקרית של הטרור הינה לזרוע פחד, אימה ומורא בקרב הציבור, לשם קידום מטרותיו של הארגון. הטרור הינו כלי קטלני הפועל על התודעה הציבורית הרחבה, שבלעדיה מאבד הוא מהאפקטיביות, הרלוונטיות והיעילות שבו. פעולת טרור מוצלחת נמדדת לפיכך גם ביכולתה לזכות בסיקור רחב ככל הניתן המפיץ את הבשורה וזורע פחד ואימה במעגלים רחבים ככל האפשר. משום כך לאופן בו מסוקר פיגוע טרור בכלי התקשורת הישראלית משקל רב לאופן בו נתפסת הצלחתו, מעבר לכמות הנפגעים כתוצאה ממנו. כלי התקשורת הערבים ככלל ואלו של ארגוני המחבלים בפרט, מצטטים ועושים לא אחת מטעמים תקשורתיים מהסיקור ברשתות הישראליות המשחקות לידיהן ומשרתות נאמנה, גם כשאין הדבר נעשה בכוונה תחילה, את מנהיגיהם ומשלחיהם של המחבלים.

עידוד, סיוע והשראה – כאמור, כל חומר ותיעוד מצולם המשודר תחילה בערוצים הישראלים, מגיע ונצפה גם על ידי מחבלים ועוכרי ישראל בערוצים הערבים. בעוד שהצופה הישראלי חרד לשלום הנפגעים ולביטחון המעורבים, הצופה הערבי עוכר ישראל משתלהב למראה הדם, הפחד והאימה שמצליח לזרוע מחבל בודד או חוליה חמושה. פיגועים מעין אלו, גם בלי סיקור תקשורתי עשיר עד פורנוגרפי, מהווים השראה למחבלים נוספים המעוניינים לרצוח יהודים ולזכות לכבוד של שהידים בחלוף הימים. על אחת כמה וכמה כשהסיקור התקשורתי יוצא מגדרו והפרסום של המחבל קונה לו את עולמו (הנוכחי והבא). סיקור שכזה מסייע לגייס מחבלים נוספים, תמיכה ציבורית ואף משאבים שיעמדו לרשות ארגוני המחבלים.

אחריות, רגישות והלחצה – התקשורת המשדרת בשידור חי תקריבים של הדמויות והעצמים המסוקרים אינה תורמת להרגעת היצרים, להורדת מפלס החרדה והאדרנלין או לתחושת הביטחון החסרה בציבור באותם רגעים של חוסר ודאות, דם ואימה. המראות והדיווחים השוטפים, שנוטים לחזור על כל קמצוץ מידע או תמונה במעגלים (לופים) אין סופיים, תורמים לא אחת להרתחת הדם שעלול להוביל למעשי אלימות ונקם מיותרים שאינם ראויים מצד גורמים שונים. עוד תורמים דיווחים אלו לתופעות של חרדה ברמות שונות שאינן רצויות ואף פוגעות בבריאותם של הצופים והמאזינים המעורבים במידה זו או אחרת, ישירה או עקיפה, בנעשה.

האם יש מי שחושב אי שם על המקלדת או בחדר העריכה על קרובי המשפחה של הנפגעים או של אלו שנכחו בקרבת מקום? האם יש מי שחושב על ההורים והמשפחות (לא רק האימהות כפי שנהוג לחשוב ולהגות) של אותם אנשי ביטחון? מה יקרה אם חו"ח הצלם יקלוט בעדשת המצלמה במהלך שידור חי פגיעה בשוטר, לוחם או סתם אזרח מן השורה? במה טובים אנו מאותם מחבלים ערבים מדאעש, חמאס או חיזבאללה המסריטים עצמם רוצחים או נהרגים בשם אללה?

המלצות

בעת אירוע מתגלגל בו פועלים כוחות ביטחון שונים ונשקפת סכנה מוחשית להם, לאזרחים ולאינטרסים ביטחוניים, יש להוציא ולאכוף צווי סגירת שטח, איסור פרסום והרחקה של עיתונאים וסקרנים מהזירה לטווח ביטחון שיבטיח את שלומם מחד ויאפשר מרחב פעולה נקי מגורמים זרים ומסבכים. נכון הדבר שבעתיים במקום בו החליטה המשטרה לבקש מהציבור להימנע מהגעה לאזור, להישאר בבתים או בתוככי מקומות מוגנים, לנעול דלתות ולהגיף תריסים, כפי שחזרה ואמרה במהלך אירוע הטרור ברחוב דיזנגוף.

מדינת ישראל הינה המדינה היהודית, הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, שעדיין נמצאת תחת איום מתמיד מצד אויביה החפצים בהשמדתה וחיסול מרבית אוכלוסייתה היהודית בשל מוצאה, אמונתה ולאומיותה. לא בכדי קיימת בישראל צנזורה המושתתת על חקיקה מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), החלות על אמצעי התקשורת בישראל, עיתונים זרים ושירותי תקשורת מישראל או דרך ישראל. האם יש ספק בצורך בצנזורה, האם היא אפקטיבית, יעילה ורלוונטית בימינו? ייתכן שבקרב רבים קיים הספק. אך כל עוד למדינת ישראל יש אינטרסים חיוניים ורצון להבטיחם באמצעים שונים- מוטב לשמר מידה של צנזורה על חוקיה ומוסדותיה. ראוי בהחלט שהצנזורה תפעל ותתאים עצמה תמידית למציאות המשתנה של המאה ה-21. ראוי שלצנזורה יהיו "שיניים" וכלים לאכוף בזמן אמת את צוויה מחד, ולהעניש בדיעבד ובחומרה רבה את מפיריה, מאידך.

בין הרצון של מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית ונאורה בלב הג'ונגל המזרח תיכוני, לאזן בין שני ערכים שמתנגשים מעת לעת: "זכות הציבור לדעת" כחלק מ"חופש הביטוי", ומהערך "הביטחוני" שתכליתו למנוע נזק ממשי לביטחון המדינה ואזרחיה- יש להעדיף את הערך הביטחוני באופן כזה שבמקום שיש ספק אז אין ספק- הערך הביטחוני יגבר לעולם!

לסיכום

בסיקור פיגוע הטרור היו הכתבים והצלמים שבשטח, אם לומר זאת בעדינות- מעצבנים, מלחיצים, מפריעים ולא מועילים! היו הם דוגמא ומופת לחוסר אחריות, חוסר רגישות ובעיקר חוסר הבנה של המצב, משמעותו והשלכותיו על הציבור הרחב והכוחות הפועלים בשטח.

היות ואמצעי התקשורת ואזרחים סקרנים המשמשים כעיתונאים חובבים, פועלים בחופשיות יתירה ללא התחשבות יתירה ברגשות הציבור, בשלומם של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון בזירה או באינטרסים של המדינה בהכרח- ראוי לבצע מחשב מחודש בכנסת, ברשויות האכיפה וזרועות הביטחון באופן בו ראוי לנהוג בזירת פיגוע פעילה. ראוי לדון, להזכיר ולקבוע תקנות ונהלים עדכניים בכל הנוגע להפעלתם של כלי אכיפה, צנזורה וענישה שיסייעו לבידודה של זירה פעילה ובהרחקה של גורמים מפריעים ומעכבים. ספקי תקשורת רשמיים וחובבניים כאחד שאינם תורמים במאום לביטחון המדינה והאזרחים, מלבד היותם ספקים של מנות יתר מסוכנות ליצר הסקרנות של גורמים שונים, שאינם בהכרח רצויים או תמימים, כפי שנראה תחילה.