הגעת משלחת האדמו"רים והרבנים ללשכתו של שר התקשורת יועז הנדל לפני מספר חודשים, נחשבה לארוע חריג בכל קנה מידה.
כל כך חריג, שאפילו לא שמנו לב שמדובר בעצם בשבירת ה'חרם' שהכריז הציבור החרדי על הממשלה, כשעד כה לא התקיימו מפגשים רשמיים, ובוודאי שלא מתוקשרים, בין רבנים לבין נציגי השלטון.
אבל זה קרה. משלחת הרבנים שבראשה עמד לא אחר מאשר האדמו"ר מויזניץ עלתה ללשכתו של השר הנדל. השר בעצמו לא תכנן לחבוש כיפה לכבודם של הרבנים, אך אלה לא עשו חשבון כשמטרת העל מבחינתם עמדה לנגד עיניהם: למנוע מהנדל להחיל את רפורמת התקשורת על הקומה הכשרה.
הסוף ידוע. המאמצים לא צלחו. אתמול הודיע הנדל סופית על החלטתו להחיל את רפורמת התקשורת על הקומה הכשרה.
מה היא אותה רפורמה שמפחידה כל כך את הציבור החרדי? ובכלל, איך יתכן שהיום, כאשר הטלפון נתפס כאמצעי מיושן – בציבור החרדי הוא עדיין בשיא כוחו?
לשם כך עלינו לעשות היכרות עם שוק הטלפוניה החרדי, או אולי עם ה'טלפון הכשר' שהפך לסמל של כל אדם חרדי.
הטלפון הכשר יצא לאוויר העולם לפני כ-20 שנה. באותם הימים החל שוק התקשורת הסלולרית להתפתח, כאשר רכישת מכשיר סלולרי (שאז נקרא בשם 'פלאפון', שמה של החברה ששלטה בלעדית בתחום, על אף שהחברות 'סלקום' ו'פרטנר' כבר נחשבו אז למתחרות הבלתי מעורערות של החברה) הפכה לסטנדרט. התהליך שעבר על השוק הכללי לא פסח על הציבור החרדי, והמכשיר הסלולרי חדר אל הציבור בעוצמה.
אך בעוד בציבור בירכו על ההתקדמות, מנהיגי הציבור, קרי: הרבנים והאדמו"רים, כבר זיהו את הסכנות האורבות בפתח.
אמנם, באותן השנים המכשירים היו רחוקים מלהיות מתקדמים, והסכנה עליה הצביעו הרבנים היה המנגנון שאיפשר משלוח של הודעות כתובות – SMS.
בעקבות זאת הוקם גוף שזכה לשם 'ועדת הרבנים לענייני תקשורת' שכללה בתוכה רבנים שייצגו את כל החוגים בציבור החרדי. הם פנו לחברות הסלולר עם דרישה פשוטה: לשווק לציבור מכשיר שישמש לדיבור בלבד, ללא התכונות המתקדמות של הודעות כתובות, שלא לדבר על יכולת חיבור לרשת האינטרנט.
בחברות סירבו להצעה וזו נדחתה על הסף. אך באותם ימים הצטרפה לשוק חברה חדשה- חברת 'מירס'. החברה, שקודם לכן היתה פעילה בעיקר בתחום מכשירי הקשר האלחוטיים, הציעה מכשיר טלפון מגושם, שהתייחד בעיקר במה שלא היה בו: לא היתה בו אפשרות של שליחת הודעות סמס, לא מצלמה, ולא כל תכונה מתקדמת אחרת.
המכשיר הפך להצלחה מסחררת. תוך ימים הצטרפו עשרות אלפי לקוחות חרדיים לשירות, כשהקידומת של ה'קומה הכשרה' של מירס (05331) הפכה לסמל של כל אדם חרדי.
תוך זמן קצר נכנעו יתר החברות, ואף הן הציעו 'קומות כשרות' במסגרתן נמכרו לציבור מכשירים 'לדיבור בלבד'.
בנוסף התייחדה הקומה הכשרה בכך ש'ועדת הרבנים' היא זו ששולטת על הקווים שניתן לחייג אליהם מאותם מכשירים.
מאז ועד היום, יש ל'וועדת הרבנים' שליטה בלתי מעורערת על התחום, כאשר היא קובעת לאלו תכנים יכולים בעלי המכשירים להיחשף.
איך זכתה היוזמה להצלחה גורפת כל כך? לשם כך עשתה הוועדה שימוש במנגנון החשוב ביותר בציבור החרדי: הרישום למוסדות החינוך.
כיום, כל מי שמבקש לרשום את ילדו לכל אחד מהמוסדות החרדיים, נדרש להוכיח כי הוא מחזיק במכשיר כשר וכי אין ברשותו מכשיר 'פסול'.
בנוסף, נעשו שימוש גם באמצעים נוספים. העיתונות החרדית, למשל, אינה מפרסמת מודעות שמופיעות בהן מספרים שאינם כשרים.
אך הנשק העיקרי של הוועדה, היתה השליטה הבלעדית על הקווים. בעוד שכל בעל קו סלולרי יכול ליהנות מהרפורמה שהונהגה בענף ו'לנייד' את הקו לכל חברה ומסלול שירצה, בעליו של 'קו כשר' יכול לנייד אותו אמנם לחברה אחרת, אך בתנאי שהוא ישאר באחת מה'קומות הכשרות'.
בניגוד לקולות שמשמעים צייצני רשת חרדיים רבים, ולמרות טענות השר הנדל כי רוב החרדים מחזיקים בשני מכשירים - אחד כשר ואחד 'טרף' המוטמן בכיס' - קיים רוב מובהק בקרב הציבור החרדי החפץ באופן כללי בהנצחת המצב הקיים.
וליתר דיוק, החרדי הקלאסי לא מוכן לשמוע על חסימה סלקטיבית של מספרים ממניעים שאינם טהורים, הוא מתחנן למגר את תופעת ה'צינתוקים' ושאר מעשי השחיתות שיוחסו לגורמים בוועדה המפקחת, אך הוא בהחלט מבקש לשמר את נוסחת 'היעדר החירות' בכל הנוגע לסינון תכנים.
למרות חדירת הסמארטפונים לציבור החרדי, גם הם משווקים תחת פיקוח של כמה גופים חרדיים, המספקים שירותי סינון לאותם מכשירים.
בשורה התחתונה, רוב ההורים החרדיים מעוניינים שהמכשיר המצוי בשימוש בבית יהיה מסונן וחסום, כאשר התכנים אליהם יוכלו הילדים להיחשף יהיו תחת בקרה.
הצורך הזה עלה בעיקר בתקופת הקורונה, אז הפכו הטלפונים לאמצעי הלמידה מרחוק של הציבור החרדי, כך שכל משפחה הצטיידה בכמה וכמה מכשירים בהתאם למספר הילדים בבית. הילדים האזינו במשך שעות הן לחברים והן לקווי המידע, והידיעה כי יש מי שמפקח על התכנים סיפקה את תחושת הביטחון להורים.
בתקופה האחרונה התערערה שליטתה של 'ועדת הרבנים'. מצד אחד, היא ממשיכה לזכות בגיבוי רבני מובהק, אך לא חסרו גם כאלו שמתחו עליה ביקורת.
הגורמים שבאו מתוך הציבור החרדי קראו תיגר על הוועדה בטענה כי היא נשלטת בידי 'עסקנים' ולדעתם הרבנים כבר אינם מנהלים אותה.
הטענות הללו אומצו על ידי שר התקשורת הנדל.
לטענת ההנהגה החרדית, זה האחרון בחר 'לשפוך את התינוק עם המים' ולעקר לחלוטין את מנגנון 'היעדר השליטה' של הצרכן החרדי.
הנדל טען מנגד כי הוא מחויב לא פחות כלפי האזרחים החרדיים שכלל אינם מעוניינים בהתערבות הרבנית במכשירי הסלולר.
כך נולדה הרפורמה במסגרתה יוכלו גם בעלי קווים כשרים לנייד את הקו לכל מסלול אחר.
הצעד הזה מחסל הלכה למעשה את שליטתה של הוועדה משום שכל בעל קו יוכל להישאר עם המספר ה'כשר', בעוד שהקו לא יהיה כלול ב'קומה כשרה' ולא יהיה נתון לפיקוחה של הוועדה.