הרב עזריאל אריאל
הרב עזריאל אריאל צילום: עצמי

אני מבקש לפתוח בנימה אישית.

היום, ב' באייר תשפ"ב, מלאו ארבעים שנה לנסיגה מסיני ולמסירת חבל ימית לידי המצרים.

חגיגות יום העצמאות הע"ד למדינת ישראל מתערבבות בחוויה האישית שלי עם שנת הארבעים לחורבן חבל ימית. ביקרתי בעיר בימי ההקמה שלה והייתי מספר פעמים בישיבה ששכנה בה. השתתפתי באופן פעיל במאבק לעצירת הנסיגה מסיני, ופוניתי מהיישוב עצמונה בכ"ו בניסן תשמ"ב.

אינני מבקש להפחית מן השמחה ומן ההודיה לקב"ה ביום העצמאות הזה, ואף לא להביע כעס או האשמה כלפי מישהו, אלא להתבונן במאורעות העבר מתוך מחשבות על העתיד.

ההחלטה למסור את כל סיני למצרים ולהחריב את כל היישובים הכתה אותנו בתדהמה. באותו זמן הייתה הסכמה לאומית רחבה על כך שלא חוזרים לגבולות שלפני מלחמת ששת הימים ולא מפנים יישובים. נאבקנו במשך ארבע שנים כדי למנוע את החרבת היישובים ומסירתם למצרים, אולם לא הצלחנו. ביום ב' באייר תשמ"ב, בשעה 12.00, נמסר גרגר החול האחרון של סיני לידי המצרים.

כעבור ארבעים שנה

ארבעים שנה חלפו מאז. המצב הגלוי הוא שבאותן שנים לא היה שום עימות צבאי בין ישראל למצרים. אולם המחירים העקיפים והסמויים של מסירת סיני הם כבדים עד מאוד:

א. נשבר העיקרון שלא מפנים יישובים. וברגע שדעת הקהל הישראלית החליטה שהיא לא מוכנה להילחם על הארץ ומוכנה למסור הכול תמורת הסכם שלום, הבינו ערביי יש"ע שההתיישבות היא זמנית, וזה עודד אותם להתקומם. זה מה שהביא בעקבותיו את הסכמי אוסלו ואת החרבת גוש קטיף. וזה מה שיוצר איום מתמיד על ההתיישבות ביהודה, בשומרון ובגולן.

ב. הערך של ההתיישבות היה עד אז בשיא הקונצנזוס הלאומי. ההתיישבות, לצד קליטת העלייה, הייתה הערך המבטא יותר מכול את החזון הציוני. החרבת ההתיישבות בחבל ימית קיפלה את ערך ההתיישבות בכללו, כולל בגליל ובנגב, והשאירה את המדינה ללא חזון מלהיב. מאז, המדינה עוסקת בעיקר בשיפור רמת החיים ובפתרון בעיות ולא פועלת לאור חזון גדול.

ג. מסירת חבל ימית ביטלה את החיץ ההכרחי שבין מצרים לבין רצועת עזה, אפשרה הברחת נשק לשם, מה שיצר את המצב הבטחוני הקשה שהביא לגירוש מגוש קטיף, ולאחר מכן את המציאות הנוראה כיום בדרום.

ד. מדינת ישראל היא אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם, מה שמביא למשבר הדיור החריף עמו אנו מתמודדים. ניתן לשער איך היו פני המציאות אילו הייתה העיר ימית משגשגת עד היום בצפון סיני, כעיר עם חצי מיליון תושבים ועם עתודות קרקע בלתי מוגבלות, כשהיא מוקפת בגוש יישובים ההולך וגדל כלפי דרום ומערב. זה היה מבטיח די מקום לבנייה למגורים בהווה ולקליטת מיליוני עולים מכל קצווי תבל בעתיד.

גם מי שיטען כי מניעת מלחמה נוספת עם הצבא המצרי היא תמורה הולמת למחיר ששילמנו, צריך לדעת את מה ששמענו מפרופ' משה שרון (שהיה יועצו של מנחם בגין באותה תקופה) אילו לא התפתינו להציע מראש את כל סיני, היינו יכולים להגיע להסכם דומה כאשר לפחות השליש המזרחי של סיני, שהוא חלק מארץ ישראל לכל הדעות, נשאר בידינו לנצח.

כל זה מעלה את השאלה: מהן המסקנות והלקחים שעלינו ללמוד ממה שקרה?

ההתיישבות ביהודה ושומרון

עם הכאב העצום על מסירת סיני והחרבת חבל ימית עם היישובים שלחוף ים סוף, דומני שבסופו של דבר התייחסנו אל עקירת היישובים בחבל ימית כאל "מכה קלה בכנף", והמשכנו ביתר שאת במפעל ההתיישבות ביהודה, בשומרון, בחבל עזה ובגולן.

מבט ממרחק של ארבעים שנה מראה שזו הייתה מכה קשה בהרבה. מטרת העל של "גוש אמונים", שלשמה יצאנו למאבק על ההתיישבות ביהודה ובשומרון, לא הייתה עצם ההתיישבות ואף לא רק החלת הריבונות. מטרת העל, כפי שנוסחה בשנת תשל"ד, הייתה להרים את רוח העם שנפלה בעקבות מלחמת יום הכיפורים על ידי הצבת חזון התיישבותי מלהיב שרוב העם יזדהה אתו ברמה כזאת או אחרת. גוש אמונים לא התמקד רק ביש"ע, אלא גם בגולן ובסיני. אני זוכר מסמך של גוש אמונים שהציג תוכנית גרנדיוזית של התיישבות יהודית נרחבת במרחבי סיני, חזון שעלה בקנה אחד עם דברים שנאמרו על ידי מנהיגים בכירים בתנועת העבודה דאז. ישיבת ימית הוקמה בעיר ביוזמתו של מו"ר הרצי"ה זצ"ל כחלק מן התפיסה הרחבה הזאת. "גוש אמונים" לא היה מפלגה פוליטית, אלא תנועה עממית שפעלו בתוכה חברי מפלגות שונות כולל מפלגת העבודה של אז. השותפות בהתיישבות בסיני ובגולן אמורה הייתה ליצור רציפות תודעתית אל ההתיישבות ביו"ש, שהייתה מאתגרת יותר ושנויה יותר במחלוקת, אך מצד שני חיונית בהרבה לשם חיבור לשורשים התנ"כיים והאמוניים שלנו בארץ, ואל חזון הגאולה של נביאי ישראל.

החרבת כל היישובים בסיני וקיפול דגל ההתיישבות שנלוותה אליה מוססה את ההזדהות הלאומית הרחבה עם רעיון ההתיישבות עצמו, ובודדה את מפעל ההתיישבות ביש"ע מן ההקשר האידאולוגי הרחב שלו. זה שמט את הקרקע מתחת לפוטנציאל להזדהות רחבה עם יישובי יש"ע, ובעצם הביא לכך שמפעל התיישבות זה לא יכול היה יותר לממש את מטרתו הראשונית, שהיא "להרים את רוח העם".

במקום זה נוצרה מטרה צנועה בהרבה: למנוע נסיגות נוספות. כלקח מפינוי חבל ימית, בו חיו אלפים בודדים של מתיישבים, הוצגה המטרה ליישב ביו"ש מאות אלפים ויותר, שימנעו בעצם מגוריהם במקום את האפשרות לעקור אותם. וכך, במקום שההתיישבות תהיה מוקד להזדהות אידיאולוגית, גם מצד אלה שחולקים על דרכה, היא הפכה להיות אמצעי כפייה על כל ממשלה עתידית שתרצה לסגת מיו"ש. במקום לקבוע עובדות רוחניות בלבבות, מצאנו את עצמנו קובעים עובדות מעשיות בשטח, כאשר הלב של חלק גדול מהעם, כולל האגף הימני שלו, נמצא במקום אחר לגמרי. ולתחושה של כפייה, יש מחיר לא פשוט.

מה הלאה?

לא נכון לראות את הנסיגה מסיני כסוג של "תאונה היסטורית" הסותרת את מהלך הגאולה. נסתרות מאתנו דרכיו של הקב"ה, "צור ישראל וגאולה", שהוא הוא "קורא הדורות מראש".

כבר ביציאת מצרים היה עיכוב כאשר הקב"ה התחשב בחולשה של העם שפחד ממלחמה על כיבוש הארץ, ולכן סובב אותנו דרך ים סוף אל המדבר. וכך אמר מו"ר הרצי"ה בשיחה לפרשת בשלח, בשנת תשל"ד:

"...ולא נחם א-להים דרך ארץ פלִשתים, כי קרוב הוא...". זו "נבואה שנצרכה לדורות", בה נפגשים בהנהגה הא-להית הפועלת במבוכי וסיבוכי הבריאה. ההנחיה הא-להית נקבעה כך בגלל חיסרון שבעם. מתגלה העומק בסדר החינוך הא-להי בהתהלכות עם בני אדם. הבאת ששים ריבוא איש ממצרים לירושלים אינה מבצע כל-כך פשוט. נדרשת בגרות רוחנית כדי להבין שבשביל חירות כדאי לסבול. יחד עם זאת יש לפעמים צורך להתחשב בחולשות בני אדם, וגם זה משתלב במערכת התוכנית הא-להית.

על כן, מה שקרה לפני ארבעים שנה לא אמור לעורר אצלנו רגשות שליליים של אכזבה, כעס או ייאוש. "יבש חציר, נבל ציץ, ודבר א-להינו יקום לעולם" – אומר ישעיהו (פרק מ). דווקא מתוך הבנה מעמיקה של התהליכים עלינו לשוב כעת לנקודת ההתחלה. כל זמן שהמדינה עסוקה רק בטיפוח של איכות חיים ובפתרון בעיות: ביטחוניות, מדיניות, כלכליות או חברתיות ולא מונעת מכוחו של חזון גדול – נמצא את עצמנו רק בקרב של בלימה. לעצור את הנסיגה בסיני, לעצור את הסכמי אוסלו, להציל את הגולן, למנוע פינוי מאחזים, להציל את שטחי C, לבלום את ההשתלטות הערבית על הנגב והגליל, להפיל ממשלה כזו או אחרת וכדו'. עלינו להפוך את הכיוון: להציב מחדש אמירה של חזון מלהיב המדבר אל לבם של חלקים גדולים בעם ומעורר הזדהות גם אצל המתנגדים. האם יהיה זה קיבוץ גלויות? האם יהיה זה פריחה של תרבות יהודית? האם יהיה זה החזון של 'אור לגויים' או 'חברת מופת'? – אינני יודע. עוד לפני הצגת התשובה, חשובה הצגת השאלה, חשוב הדיון, חשוב הבירור המשותף.

איך נגרום לזה לקרות? גם לזה אין לי תשובה מן המוכן. אבל אני חייב לספר שלפני כעשור השתתפתי בסמינר של כמה ימים עם נציגות של כל חלקי החברה היהודית בישראל. למרות שזה לא היה חלק מהתכנון המקורי, התגלגלנו לדיון עמוק על החזון של המדינה. זה היה בשעות האחרונות של הסמינר, והזמן לא אפשר לממש את מה שהלב חשק בו. למדתי מכאן שיש נכונות, ואף צימאון לדיון כזה, ובלבד שתימצא המסגרת המתאימה לניהול שלו.

מי מוכן להרים את הכפפה?