אתמול פורסם בעיתון 'בשבע' מאמרו של הרב אריאל בראלי שליט"א, רב היישוב בית אל, תחת הכותרת "גיור אנטי-מסורתי".
בראשית מאמרו מעלה הרב בראלי על נס את הצורך החשוב להסביר לדור את דברי התורה באופן מאיר ובהיר, שמעודד את הציבור הרחב להתקרב לדרך התורה והמצוות מתוך חיבור לערכיהן. דברים נכוחים ויפים, ויישר כוחו על כך.
בהמשך המאמר מבקר הרב בראלי את מה שהוא מכנה "הגיור המסורתי" שאותו מעודד שנים הרב חיים אמסלם שליט"א, ובחודשים האחרונים הצטרף לכך מו"ר הרב אליעזר מלמד שליט"א.
הרב בראלי הציג מספר טיעונים להתנגדותו לגיור זה. כמה מהטיעונים עוסקים במישור החינוכי והפוליטי (ראו כאן), ואליהם לא אתייחס במסגרת מאמר זה. מורי ורבי הרב אליעזר מלמד כבר כתב על כך, ובע"ה עוד יכתוב על כך בהרחבה. אחד המאמרים בנושא היחס לגיורי הרבנות הראשית פורסם זה עתה, ומאמר נוסף לפני כמה שבועות. כמו כן אַפנה לשנימאמרים שכתב הרב מלמד לביסוס הטענה שהמציאות של גיור מתוך ידיעה שהגר יתנהג כמסורתי או אף פחות מכך, ותוך קבלת מצוות עקרונית - הייתה קיימת באופן נרחב ובמקומות שונים.
בשורות הבאות אבקש להתמקד בטיעונים הנוגעים לדברי הפוסקים:
1. הרב בראלי כתב: "כל הרבנים הראשיים לדורותיהם" דחו דעה זו, ו"רוב בניין ומניין של גדולי ישראל לדורותיהם סברו כי קבלת מצוות היא עיקר הגיור". כחיזוק לכך הביא עדות מאביו, הרב מרדכי בראלי זצ"ל, ש"מהיכרותו עם כל דייני מערך הגיור, כולם מסכימים שאין גיור ללא קבלת מצוות".
2. ביחס לדעת בעל האחיעזר, כתב כי "מדובר היה על מקרה פרטי שבו הדיין מתרשם שהמתגייר מקבל באמת את כל המצוות, אלא שיש לו חולשה בתחום מסוים". ועל כן "יש להבחין בין גיור זה, שבבסיסו ישנה קבלת מצוות, לבין "גיור מסורתי" אשר מראש לא דורש קבלת מצוות באופן מלא אלא חושב להסתפק במצוות יישוב הארץ ובשירות צבאי".
3. הרב מלמד הביא כחיזוק לדבריו את דברי הרב עוזיאל, אך לדעת הרב בראלי הבנה זו בדעת הרב עוזיאל מוטעית, שכן "ראשית, דבריו אינם החלטיים וקשה להיסמך עליהם. שנית, הוא דיבר על מציאות שיש להניח שבסופו של דבר הגר יתקרב למסורת", ולראייה הביא את המשפט המפורסם שכותב הרב עוזיאל בתשובתו: "משום שסופם יבואו לידי קיומם".
כדי להשיב על הדברים, יש להקדים הקדמה חשובה אשר הינה אבן יסוד בהבנת הסוגייה: מו"ר הרב אליעזר מלמד, כמו גם הרב חיים אמסלם, לא כתבו שיש לגייר בלא קבלת מצוות. אלא פירשו את המושג 'קבלת מצוות' כפי שכתבו במפורש כמה מגדולי האחרונים, וכפי שעולה מדברי הגמרא והראשונים, שקבלה זו אינה התחייבות לשמירת כל המצוות בפועל, אלא קבלה עקרונית של כל מצוות התורה, ורצון כנה של המתגייר להצטרף לעם ישראל, לערכיו ולחזונו.
כלומר כשם שנער שמגיע לגיל מצוות 'מקבל עליו עול מצוות' במובן זה שמעתה הוא נכנס למסגרת ההתחייבות לשמירת כל מצוות התורה, גם אם יקיים אותן באופן מלא וגם אם לא, ומעתה על כל מצווה שיקיים יקבל שכר, ועל כל מצווה שיעבור ולא יקיים - ייענש בידי שמיים (ובעבר גם בבית הדין לעיתים נדירות), כך הגר נדרש לקבל עליו את מצוות התורה במובן זה שהוא מקבל על עצמו את העובדה שמעתה יהיה חייב כמו כל עם ישראל בכל מצוות התורה, ומעתה יזכה לשכר על כל קיום מצווה, ועונש בידי שמיים על הפרתה.
מכאן נעבור לסקירת טענותיו של הרב בראלי: הטענה הראשונה היא ש"כל הרבנים הראשיים לדורותיהם" דחו את הדעה לפיה אין מקבלים גרים ללא קבלת מצוות, וכן היא דעת "רוב בניין ומניין של גדולי ישראל לדורותיהם".
אם כוונת הרב בראלי לגיור ללא כל קבלת מצוות - אכן מוסכם שאין לעשות כן אפילו בשעת הדחק. אולם אם הכוונה שאף אחד מהרבנים הראשיים לא הסכים לגייר ללא התחייבות לשמור בפועל את כל המצוות, לכאורה טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות, שכן כבר הרב הראשי השני - הרב עוזיאל - נקט בקו מקל המאשר גיורים כאלו. מלבד הרב עוזיאל היו עוד רבנים רבים שנקטו כך הלכה למעשה, אך במאמר זה נתמקד בדעת הרב עוזיאל שאליה התייחס הרב בראלי בהרחבה בטענתו השלישית הנ"ל.
המשפט שעליו נשען הרב בראלי, ועליו נשען בזמנו גם הרב שמואל אליהו שליט"א במאמר דומה, מובא בספרו משפטי עוזיאל ז, כ (ובפסקי עוזיאל סה), ובו סיכם הרב עוזיאל: "מכל האמור ומדובר, תורה יוצאה שמותר ומצוה לקבל גרים וגיורות, אעפ"י שידוע לנו שלא יקיימו כל המצות, משום שסופם יבואו לידי קיומם. ומצווים אנו לפתוח להם פתח כזה, ואם לא יקיימו את המצות הם ישאו את עונם ואנו נקיים".
מקריאה ראשונית של המשפט אפשר להבין שכוונת הרב עוזיאל היא כפי שפירש הרב בראלי בדבריו, שרק כאשר סביר להניח שבהמשך יבואו לידי שמירת המצוות - אפשר לגייר, אך אם רוב הסיכויים שלא כך יקרה - אין לגייר.
אולם מעיון בראשית תשובתו ניתן להיווכח שהמציאות שלגביה כותב הרב עוזיאל מילים אלו אינה תואמת את תיאור המצב שעליו מדבר הרב בראלי, שכן בשאלה שעליה משיב הרב עוזיאל מתואר שבני הזוג של המבקשות להתגייר "אינם שומרי דת - שבתות וי"ט ומאכלות אסורות ומצות עשה ולא תעשה... והנה האנשים האלה, אעפ"י שאינם שומרים דת ומצוות כנ"ל, מכל מקום אינם פוקרים לגמרי, ואינם רוצים להבדל מתורתנו הקדושה ולהחשב מחוץ לדת ח"ו, ובשם ישראל יכנו".
כלומר מדובר על תופעה רחבה של אנשים שאינם שומרי מצוות, שרוצים לגייר את נשותיהם הנוכריות שעימן הם חיים. הסיכוי שנשים אלו תשמורנה מצוות באופן מלא כמעט אפסי, וכפי שכתב הרב משה פיינשטיין (אג"מ יו"ד א, קנט; ג, קו). לכן ברור שכשכותב הרב עוזיאל ש"סופם יבואו לידי קיומם", אין כוונתו שכנראה יקיימו את המצוות בהמשך, אלא ש"ידוע לנו שלא יקיימו כל המצוות", אך עם זאת אנו מקווים ש"סופם יבואו לידי קיומם", שהרי אחרי הכל הם רוצים להיות מְכוּנים בשם ישראל, ויש לקוות שעם הזמן יתחזקו. וגם אם לא - "הם ישאו את עוונם ואנו נקיים".
הסיכוי שאותן גיורות בתיטואן תתחזקנה לשמירת מצוות מלאה, ודאי אינו גבוה מסיכויו של גר ממוצע במדינת ישראל כיום, שהתגייר מתוך רצון כנה להצטרף לעם ישראל, למורשתו ולערכיו - להגיע לידי שמירת מצוות מלאה.
להרחבה ביחס לדעת הרב עוזיאל בסוגייה זו, ראו במאמר דעת הרב עוזיאל בעניין קבלת מצוות בגיור, שבו סקרנו את תשובותיו הרבות של הרב עוזיאל, והראנו שזהו הקו הקבוע שבו הלך הרב עוזיאל. במאמר כיצד הבינו הפוסקים ודייני הגיור את דברי הרב עוזיאל הראנו שכך גם הבינו הפוסקים והדיינים את דעת הרב עוזיאל. תמצית המאמר פורסמה כאן בערוץ 7 (אגב, בין הרבנים שהובאו שם היה הרב מרדכי בראלי, אביו של הרב אריאל בראלי, שבספר 'מאמרי אב' הובא מאמרו 'האם אי קיום המצוות על ידי הגר מבטל את גיורו' ובו כתב (עמ' 43): "אולם הגאון רבי בן ציון עוזיאל (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי' סה) מקל יותר מכל הדעות שהובאו לעיל. לדעתו יש לחלק בין 'קבלת מצוות' לבין 'קיום מצוות': "כל עיקר הגרות הוא להיכנס בברית ישראל באמונת יחוד ה' וקבלת מצוות תורתו", אך "אין תנאי קיום המצוות מעכב את הגרות אפילו לכתחלה"..."). במאמר נוסף בארנו שאין ללמוד מהמילים "סופם יבואו לידי קיומם" שנדרשת הערכה של בית הדין שבעתיד הגר ישמור מצוות באופן מלא.
לאחר קריאה מדוקדקת של מכלול תשובותיו של הרב עוזיאל, והתייחסויות הרבנים שהביאו את דבריו בתשובותיהם, קשה להבין כיצד ניתן לטעון שאין זו דעת הרב עוזיאל.
טענתו השנייה של הרב בראלי היא שהאחיעזר היקל רק במקרה פרטי של אדם שמקבל עליו את כל המצוות, אלא שיש לו חולשה בדבר מסוים.
במאמר נוסף שכתבנו, הראנו שרבים מבינים שלדעת האחיעזר המקרה שבו אין לגייר הוא רק כשהגר מצהיר על קבלת המצוות באופן ש"ברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה, חלול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים, ולבו בל עמו". כלומר רק כאשר בית הדין מתרשם שהגיור הינו פיקטיבי, ללא כל כוונה כנה להצטרף לעם ישראל ולמורשתו - אין לקבלו לגר כיוון שזהו חסרון בקבלת המצוות. אך כאשר בית הדין מתרשם שהגר בא להתגייר מתוך כוונה כנה להצטרף לעם ישראל שקיבל עליו תורה ומצוות בסיני, גם אם לגודל חולשתו הרוחנית בית הדין מעריך שיחטא לתיאבון במצוות רבות - אין זה מעכב את גיורו.
אם לא נקבל הסבר זה בדעת האחיעזר, הרי שתעלה שאלה גדולה: כיצד גיירו הרבנים הראשיים מתגיירות רבות שחיו בקיבוצים חילוניים? וכיצד רבנים חשובים שישבו ויושבים בהרכבי בתי דין לגיור, גיירו אלפי גרים שבהמשך דרכם לא שמרו מצוות? אם היה מדובר באחוז קטן, אפשר היה לומר שהערכת בית הדין באותם מקרים הייתה שגויה או שלא ניתן היה לצפות זאת מראש. אך מדובר ברוב הגרים, ואם כן לא ניתן להיתלות בטענה שלהערכתנו הגר ישמור את כל המצוות לאחר הגיור, כאשר עינינו הרואות שבדרך כלל אין הדבר כן.
הרב בראלי הקשה גם על הביטוי 'פיקוח נפש ונשמה' שהוזכר בדברי הרב מלמד, שאינו עומד בגדרי 'פיקוח נפש'. למעשה, ביטוי זה לא בא לתאר גדר הלכתי פורמלי של חשש המרת דת, אלא זהו ביטוי מושאל, שנועד להמחיש עד כמה תופעה זו של נישואי תערובת היא מציאות קשה בעיני המשפחה ובית הדין, שעושים כל שביכולתם כדי להציל את בן הזוג היהודי ממצב עגום זה שמהווה סכנה רוחנית לעתידו ועתיד זרעו, ובמדינת ישראל גם מחליש את הקשר של היהודים המסורתיים והחילוניים למסורת היהודית. נראה פשוט שהמציאות העומדת לפתחנו מוגדרת כשעת דחק גדולה.
מי ייתן ובירור דברי התורה לשם שמיים ומתוך הערכה וכבוד זה לזה, יביא להגשמת משאלתו של הרב אריאל בראלי שדברי התורה יאירו ויזהירו באור יקרות, ויקרבו את ישראל לאביהם שבשמיים.
הכותב: הרב יאיר וייץ, חבר במכון הר ברכה