
יהונתן פולארד, המרגל הישראלי ששוחרר מהכלא בארה"ב ועלה לישראל, מפרסם מאמר בעיתון 'ידיעות אחרונות' בו הוא מותח ביקורת חריפה במיוחד על ההנהגה בישראל.
"אחרי כל השנים שעברתי, הנטייה הטבעית היא לנסות להתמקד בשיקום חיי. כך ניסנו לעשות רעייתי האהובה אסתר ואני במשך שנת החסד שניתנה לנו לחיות כאן יחד וכך אני מנסה לעשות כעת לאחר שאיבדתי אותה. אבל הידיעה הברורה לאיזה אסון אנו מובילים את עצמנו, מראות החודשים האחרונים, ובמיוחד הטבח המזעזע באלעד אינם עוזבים אותי. אני פשוט לא יכול לשתוק יותר", כותב פולארד.
לדבריו, "במשך שלושים שנה בהן חייתי בכלא, חייתי בפחד ודאגה מתמידים לחיי. הייתי צריך להיות דרוך בכל רגע, לא יכולתי לישון בלילה מחשש שמישהו ייכנס לחדרי וידקור למוות אותי או את שותפי לחדר. הייתי צריך תמיד לשאת סכין ולהיות מוכן להשתמש בו ללא היסוס. בפשטות, הרשויות בכלא רצו 'שלום בכל מחיר', גם אם המשמעות הייתה שאנשים חפים מפשע נרצחו ללא השלכות רציניות כלפי אלה שתקפו אותם. לא יכולנו לסמוך על השומרים שיגנו עלינו מכיוון שהם חששו שאסיר אלים שייפצע על ידם יגרור אותם לבית המשפט. מהר מאוד למדתי שאין לנו את הזכות להגנה עצמית בשום מצב. אנשים לא מסוגלים להאמין לי כשאני מספר להם כיצד מי מאיתנו שניסה להגן על עצמו מתקיפה נענש בחומרה על מנת שיהיה ברור שהוא לא טוב יותר מזה שתקף אותו. זה היה טירוף מוחלט".
פולארד חשב שבישראל הכל ייראה אחרת. "התפללתי והאמנתי שכשאזכה יום אחד להגיע הביתה, לא אצטרך לחיות בצורה כזו. לצערי הרב טעיתי. למעשה, לנוכח מה שראיתי בשנה החולפת, זה אפילו חמור יותר כעת, משום שהפעם לא מדובר באדם אחד או שניים שנהרגים באופן אקראי אלא באומה שלימה שחיה באימה מפני צבא של אנטישמים צמאי דם שהרשויות מפחדות 'להתסיס'. חייתי כבר בסרט הזה, וזה אף פעם לא הסתיים טוב".
הוא טוען שההתרעה הישראלית חלשה נכון להיום. "אני רואה את פניהם של המחבלים שנתפסו לאחר שביצעו את הטבח הנורא באלעד ורואה היטב שהם לא מפחדים מהכלא - הם יודעים שמחכים להם שם תנאים משודרגים פי כמה וכמה ממה שמקבל כל אסיר פלילי, משכורת עתק מהרשות הפלסטינית כהוקרה על מעשי הרצח שביצעו, ועוד עוד.אני יודע היטב איך נראה בית סוהר שמיועד להוציא מהאסיר את הרצון לחיות... אבל כאן תנאי הכליאה של הרוצחים המתועבים האלה רק מעודדים את המחבלים הבאים להצטרף למועדון. איך אפשר לתת למצב הזוי כזה להימשך אפילו עוד רגע אחד?"
"אני מחכה למישהו, למנהיג. מנהיג יהודי אמיתי, שיצעד קדימה וישיב את הפסים הכחולים והמגן דוד אל הדגל שלנו. אני מחכה למנהיג שיכניס פחד מה' בליבם של שונאינו. אני מחכה למנהיג שיפעל בלי לחשוש ממה שכל אחד אחר מחוץ למדינתנו חושב. תהיה זאת ארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם, או כל אחד אחר שחושב שיש לו את הזכות לומר לנו איך לחיות וכיצד להגן על עצמנו. אנחנו יודעים למה אנחנו כאן. ה' נתן לנו את הארץ הזו. לא האימפריה הבריטית, חבר הלאומים, וושינגטון או האו"ם. אך למרות העובדה הזו, זה עצוב להבין שהמשימה הקדושה שלנו להקים מחדש את ביתו הלאומי של העם היהודי בפעם השלישית, איננה אפילו בחצי הדרך. וזאת בשל הפחד והחרדה שלנו, לא בגלל פעולותיהם של אויבינו. עדיין לא השבנו אלינו את ארצנו, את הביטחון העצמי שלנו ואת העצמאות שלנו באופן שאליו אנו מחויבים לאחר 2000 שנות פוגרומים, מסעות צלב, אינקוויזיציות ונסיונות חוזרים ונשנים להשמיד את עמנו", הוא מסכם.