הר הבית
הר הבית iStock

בקרוב נציין 55 שנים למלחמת ששת הימים ולשחרור ירושלים העתיקה מהכיבוש הירדני, שהחזיק בליבה של ארץ ישראל במשך 19 שנה ומנע לחלוטין כניסת יהודים לאתריה המקודשים.

55 שנים חלפו מאז שוחרר הר הבית, אך עדיין נותר הוא בלב מחלוקת כפולה: בין היהודים לבין הערבים ולבין עצמם בסוגיית השליטה וניהול המקום. מחלוקת שפתרונה נדחה מזה שנים, אך מתעצב ומתקבע הוא שלא לטובת היהודים דווקא, בידי הכוחות האסלאמיים הפועלים בשטח ובהיעדר חוק ישראלי או הכרעה, המעוגנת בהחלטת ממשלה חד משמעית וברורה. זאת נוכח העובדה שמדינת ישראל דוגלת בחופש פולחן ברוח מגילת העצמאות ואין בה חוק האוסר רשמית על יהודים לעלות ולבקר בהר הבית למטרת לימוד ותפילה עם סממנים יהודיים או בלעדיהם והאוסר מחקר ארכאולוגי או מדעי כזה או אחר.

55 שנה חלפו מאז שוחררה חברון ומערת המכפלה הקדושה גם למוסלמים ולנוצרים. וראו זה פלא- שם דווקא נמצא הסדר תחת שלטון ישראל וגישת היהודים הותרה כפי שלא הייתה מאז הגלות לפני כ-2000 שנה.

55 שנה חלפו מאז נפרצה הדרך הצפונית לירושלים, בואכה ציון קבר הנביא שמואל וראו זה פלא- גם שם נמצא פתרון לעליית יהודים למקום ממנו הודרו במשך שנות הכיבוש הירדני והמוסלמי.

האם יתכן פתרון מכבד ליהודים החפצים לעלות בחופשיות להר הבית, כפי שנמצא באתרים מקודשים אחרים ששוחררו במלחמת ששת הימים? בזאת אדון בקצרה מבלי לעסוק בעניינים שבהלכה.

מערת המכפלה

מערת המכפלה מקודשת גם לנצרות ולאסלאם משום שנחשבת היא לפי המסורת היהודית כמקום קבורתם של אדם וחווה, שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב ושלוש מבין ארבע האימהות: שרה, רבקה ולאה (רחל נקברה בבית לחם).

בספר בראשית פרק כג מתוארת רכישת המערה על ידי אברהם אבינו מידי עפרון החתי בכסף מלא, למען לא יהיה ספק בדבר הקניין ככתוב: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל־עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת־הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי־חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר".

בעקבות הכתוב בספר בראשית נכתב על ידי חז"ל במדרש בראשית רבה, שנוצר בארץ ישראל ונערך בתקופה מסוימת בין המאה הרביעית למאה השישית, בפרשה ע"ט, פסקה ז כך: "אמר רב יודן בר סימון זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם, ואלו הן: מערת המכפלה, ובית המקדש, וקבורתו של יוסף".

הבניין המוכר לרבים הבנוי מעל למערת המכפלה נשתמר לדעת חוקרים רבים מתקופת בית שני. יש הגורסים כי נבנה על ידי המלך הורדוס או קודם לימיו, ויש הטוענים כי נבנה בימי אדריאנוס קיסר רומא. בכל מיקרה היה המקום הקדוש על תילו טרם היוולדו של מוחמד וקבלת הקוראן, ובוודאי טרם נוכס המקום למוסלמים שהפכו את הבזיליקה הביזנטית שנבנתה במקום ל"מסגד אברהם". זאת בדומה למעשיהם בהר הבית עליו יפורט בהמשך, שלגביו יש "מאומות העולם המנסות להונות את ישראל ולומר גזולים הן בידכם".

בתקופת שלטון הממלוכים בארץ ישראל הוחלט לאסור על יהודים להיכנס למתחם המבנה והותר להם להגיע רק עד למדרגה השביעית הסמוכה לשער הדרום-מזרחי. החלטה זו הייתה בתוקף במשך כ- 700 שנה עד שבפרעות תרפ"ט (1929) גורשו יהודי חברון ונמנעה כליל גישת יהודים למקום. עת שחרר צה"ל ביוני 1967 את חברון מידי הכיבוש הירדני, הגיעה לסיומה תקופת שלטון זרים שהדירו, השפילו והגבילו נוכחות יהודים בעיר האבות.

מיד עם סיום המלחמה בקיץ 1967 פעל הרב שלמה גורן זצ"ל, באומץ תוך גילוי יוזמה, תושייה ונחישות לפתוח את שערי המתחם, ובהמשך לקבוע ארון קודש ולהכניס ספר תורה לתוך מערת המכפלה. הרב פעל כך עת נחל אכזבה גדולה בראותו את ממשלת ישראל מוותרת, בהמלצת שר הביטחון, על השליטה והניהול בפועל של הר הבית לאחר שחרורו במחיר דמים. הרב הרי ראה כיצד הוסרו מההר סממנים ישראלים בטרם נמסרו מפתחות המקום לידי אנשי הווקף המוסלמים, שככל הנראה היו המומים מהנס שפקד אותם לאחר התבוסה, או מאיוולתם של היהודים שלא תפסו את גודל השעה.

הרב גורן נאבק בהחלטה דומה של שר הביטחון דאז משה דיין ביחס למערת המכפלה, ומנע הלכה למעשה חזרה על הטעות ההיסטורית העצומה שנעשתה בהר הבית זמן קצר קודם לכן. בזכות נחישותו של הרב ותמיכת גורמים נוספים, הפקיעה מדינת ישראל את מתחם המערה מידי הקאדי של חברון ב-10 באוקטובר 1968. ב-1969 הורה מפקד פיקוד המרכז דאז, האלוף רחבעם זאבי (גנדי), להרוס את המדרגות שהיו סמל להשפלה ולהדרת יהודים ממערת המכפלה במשך מאות שנים.

למרות פתיחת המקום ליהודים, שרר במקום נוהג שהגביל את שעות התפילה ליהודים לכשלוש שעות מפוצלות ביום ומנע את כניסתם לאולם יצחק שבמבנה עד שנפתח המקום לתפילה בכל שעות היום בעקבות לחץ ציבורי.

בפורים תשנ"ד (1994) נסגרה המערה לכניסת יהודים לאחר רצח 29 מתפללים מוסלמים במערה בידי ברוך גולדשטיין. לאחר תקופת מה חולק המתחם בין המתפללים היהודים לאלו המוסלמים ונקבעו מועדים חריגים המאפשרים עדיפות לנוכחות מוסלמים או יהודים בהתאם לחגים ומועדים בלוח השנה.

כיום מתפללים במערת המכפלה יהודים וערבים במספרים דומים, תיירים מכל הלאומים והאמונות זוכים לבקר במקום בחופשיות, אירועים המוניים מתקיימים בתאום עם כוחות הביטחון ומוסדות שונים פועלים שם מידי יום.

קבר הנביא שמואל

במשך מאות שנים כיבדו שליטי הארץ הנוצרים והמוסלמים את מסורת העלייה לרגל של יהודים למקום המקודש לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, בעיקר סביב כ"ח באייר הנחשב במסורת היהודית כיום פטירתו של שמואל הנביא. בשנת 1730, תחת השלטון העות'מאני, סולקו היהודים מהמקום ולא הורשו להתפלל בו, בקומת הכניסה של המצודה הצלבנית נבנה מסגד גדול, ובראשו צריח המואזין הנראה למרחוק. לקראת סוף שנות ה-80 של המאה ה-19 פנה הרב הספרדי הראשי, החכם באשי יעקב שאול אלישר אל הפחה הטורקי בבקשה לאפשר כניסת יהודים למקום וזה נעתר לו.

בימי המנדט הבריטי, לאחר ששופץ המקום בעקבות נזקי הקרבות בין הבריטים לתורכים במלחמת העולם הראשונה, נפתח הוא למבקרים בעבור תשלום, אך המוסלמים אסרו את הכניסה לחדר בקומה המרכזית ומסיבות בריאותיות נאסרה גם הכניסה למערה. במלחמת העצמאות במהלך 'מבצע יבוסי', ניסה גדוד "הפורצים" בחטיבת הראל של הפלמ"ח לכבוש את המקום ללא הצלחה והמקום נותר בשליטה ירדנית עד שחרורו במלחמת ששת הימים. ב-8 בינואר 1968 דווח על פתיחת "קבר שמואל הנביא" לכניסה חופשית של מבקרים. כיום באתר ישנו מקום תפילה למוסלמים באולם שאחרי המבואה ומקום תפילה ליהודים במערה שבה נמצא ציון קברו של שמואל הנביא. ביום פטירתו של הנביא בכ"ח באייר חל בימינו גם יום ירושלים, בו נוהגים יהודים לעלות לקבר לתפילות ולהילולה הנערכת לזכרו.

הר הבית

אין בכוונתי לסקור את כל תולדות המקום והשליטה בו לאורך הדורות, או לדון בשאלה הגורלית האם ויתרה לכאורה הנהגת המדינה שאך נוסדה על העיר העתיקה במלחמת העצמאות. אבקש להתמקד בתהליך שהוביל למסירת ההר לניהולו של הווקף המוסלמי ומשם למציאות אותה חווים אנו עד לעצם היום הזה. לאחר ששוחרר ההר על ידי לוחמי חטיבה 55 של הצנחנים לפני 55 שנה במלחמת ששת הימים, לאחר שהונף בו דגל ישראל לארבע שעות ולאחר שהרב גורן צעד בו עם שופר וספר תורה. רגעים היסטוריים להם חיכה עם ישראל 2000 שנה מאז חרבן הבית השני, לאחריהם ממשיך הוא לחכות כי למרות נוכחות "הגוף" בארץ המובטחת- "הראש" כנראה עוד נותר קצת בגלות.

בספרו "הר הבית" סוקר הרב גורן את התהליך שהביא להדרת יהודים מהר הבית. הדבר מוברר באמצעות תיאור קורותיו לצד ההחלטות שהתקבלו לאחר שחרור הר הבית, עת החל לארגן תפילה בציבור במקום עם קציני וחיילי הרבנות הצבאית שנמצאו במקום מתוקף תפקידם במדרשה התורנית שהוקמה על ידו בהר הבית: "כל עוד רישומי המלחמה והניצחונות של צה”ל, היו טריים בלבם של שכינינו הערבים; הפחד בפני תוצאות המלחמה היה עדיין נסוך על פניהם של ההנהגה המוסלמית העליונה. בחששם שמא צה”ל שהיה בתחילה אחראי על כל השטחים החדשים ששוחררו, יעניש את הפורעים ויפטר אותם מעבודתם, החרישו, ולא הגיבו על ארגון התפלות שלי בהר הבית”. הרב גורן סבר "שאם היינו קובעים מקום לתפילת יהודים בהר הבית בתחילת שחרורה של ירושלים, היה דבר נקבע כנוהג לתפילות מסודרות ומאורגנות של יהודים בהר הבית באין פוצה פה…".

הנוהג להתפלל בהר הבית שניסה לקבוע הרב גורן לא החזיק זמן רב כידוע לכל. לאחר שנודע ברבים כי נערכו במקום תפילות שארגן, קמה מחאה מצד הערבים והחלה הסתה מבית נגד היוזמה: "בתשעה באב תשכ”ז ערכתי תפילת מנחה לצבור מצומצם ברחבת הר הבית ממול המדרגות העולות מצד דרום לכיפת הסלע... תפילת צבור זו... עוררה הדים רבים בכלי התקשורת בארץ ישראל ובחו”ל. הכתבים היהודים העוינים את הדת במדינה, החלו בהסתה נגד היזמה שלנו לחדש את תפילת היהודים על הר הבית. הנה ביום ה’ בבוקר שלפני שבת “נחמו”, מודיע לי שר הביטחון בטלפון שעלי לבטל את התפילה ההמונית על הר הבית. הודעתי לו שאינני מוכן לעשות זאת. כי יש בתפילה זו כדי להחזיר את הריבונות היהודית הקדומה על הר הבית. הוא הודיע לי כי הוא מדבר מישיבת הממשלה, ונתבקש ע”י ראש הממשלה דאז בהסכמה הממשלה כולה, להורות לי לבטל את יזמת התפילות שלי על הר הבית. הודעתי לו כי אינני מוכן לכך”.

הרב גורן מתאר בעדותו כיצד התקבלה ההחלטה למסור את ניהול הר הבית לידי הווקף המוסלמי: "תוך כדי הדיון במסגרת ממשלתית ודתית, על חידוש תפילות היהודים על הר הבית, ועל התכנית לבנות שם בית כנסת קבוע במישור הדרומי הפנוי. הודיע לי שר הביטחון להפתעתי הגדולה כי הוא החליט להעביר לוואקף מוסלמי את החסות והאחריות לכל הסדורים בהר הבית. הורה לי להוריד את המדרשה התורנית של הרבנות הצבאית הראשית מהר הבית ולהוציא משם את קציני הר הבית. מכאן ואילך, לפי דבריו, אין לרבנות הצבאית הראשית אחריות על הסדרים שם ויש להפסיק את ארגון התפילות של יהודים בהר הבית”.

בפגישה שנערכה ב-17 ביוני 1967 בין שר הביטחון דיין למנהיגים המוסלמים במסגד אל-אקצא, תיאר דיין את הסטטוס קוו החדש בהר הבית וקבע כי חיילי צה"ל יפנו את חצר המסגד וישהו מחוצה לה. הממשל הישראלי יהיה מופקד על הביטחון הכולל ולא יתערב בשמירה הפנימית בהר. נוסף על כך אמר דיין שיהודים לא יוכלו להתפלל על ההר, אך יוכלו לבקר בו ללא הגבלה. הסטאטוס קוו נועד לתפישתו לנטרל במידת האפשר את הפן הדתי מהסכסוך הישראלי–ערבי. לדידו של דיין השארת ניהולו של הר-הבית בידי הרשויות המוסלמיות ימנע התקוממות בשטחי יהודה ושומרון ובארצות המוסלמיות אחרות, מהלך שיקל על ההסתגלות לשליטה הישראלית בשטח המשוחרר. דבר שכידוע לא קרה או הובן באותו האופן על ידי הערבים ברבות השנים.

על-פי מאמרו של אמנון רמון "יחסם של מדינת ישראל והציבור היהודי לגווניו להר הבית 1967–1996", עמדתם של דיין ושל רוב חברי הממשלה הייתה שהכותל המערבי נועד להיות אתר הפולחן המרכזי ליהודים, ואילו הר הבית צריך להישאר אתר פולחן מוסלמי המנוהל על ידי הרשויות המוסלמיות, כשליהודים זכות מלאה לבקר בו. יש לציין כי הסדר סטטוס קוו זה לא הובא לדיון ואישור בממשלה מעולם.

בהמשך להחלטה זו החל תהליך הרחקת המתפללים היהודים ממתחם הר הבית והפנייתם לכותל המערבי ביוזמה ישראלית מתמשכת הנסמכת על נסיבות ביטחוניות ושמירה על הסדר הציבורי, תוך עקיפת חוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז-1967 במקום יישומו ואכיפתו.

אחד הביטויים הראשונים להתקפלות היהודים מופיעה בתשובת שר המשטרה לשאילתה שהגיש חבר הכנסת אליעזר שוסטק ב-30 בנובמבר 1967 לאחר שבבוקר יום 24 באוקטובר 1967 (חול המועד סוכות) פינה שוטר ישראלי 11 יהודים שנכנסו לרחבת ההר דרך שער המוגרבים בעודם עטופים טליתות והחלו בתפילה. באותה שעה היו ברחבה ערבים שנתכנסו לתפילה והשוטר שחשש למהומה, פעל לפינויים מתוקף פקודת המשטרה למען הגנה על הסדר הציבורי ושלום האנשים. בתגובה שאל ח"כ שוסטק "האם כבוד השר חושב שגם בשעה שלא מתקיימת במקום זה תפילה של המוסלמים אסור יהא ליהודים להתפלל על הר הבית?" ושר המשטרה ענה: "שאלה זו אינה נוגעת לשאילתה" וסיים בהתחמקות את התייחסותו. תשובות דומות סיפקו שרי הממשלות השונות לשאילתות דומות לאורך השנים בהעדר נימוק אחר שביכולתו להסביר מדוע לא יושם בהר הבית חוק השמירה על המקומות הקדושים שחוקקה הכנסת בסמוך למלחמת ששת הימים או הושג הסדר בדומה לאתרים המקודשים האחרים.

הדרישה ליישם את לשון החוק על סעיפיו נדונה בהזדמנויות שונות במסגרת עתירות שהוגשו לבג"ץ בעניין זכות הגישה של יהודים להר הבית וזכותם להתפלל בו. בבג"ץ 222/68 חוגים לאומיים ו-14 אח' נגד שר המשטרה נקבע כי זכות התפילה ליהודים בהר-הבית מותנית בהתקנות תקנות על-ידי שר הדתות לפי סעיף 4 לחוק השמירה על המקומות הקדושים, המתיר לשר הדתות להתקינן לאחר התייעצות עם נציגים של בני הדתות הנוגעים בדבר.

במשך כל השנים נמנעים ומתחמקים שרי הדתות לתקן תקנות. השר יוסף בורג בתשובתו לשאילתה של חברת הכנסת גאולה כהן בשנת 1986 ענה כי אין בכוונתו להתקין תקנות להסדרת נוכחות יהודית בהר-הבית, מטעמים של שמירה על הסדר הציבורי. שאילתה אחרת בנושא הוגשה על-ידי חבר הכנסת שאול גוטמן לשר שמעון שטרית בשנת 1995 וזכתה לתשובה הבאה: "על-פי החוק, שר הדתות, בטרם יתקין תקנות, עליו להתייעץ עם נציגי הדתות הרלוונטיות.

שרי הדתות בעבר החליטו שהם אינם מתקינים תקנות, וזאת גם עמדתי כרגע. הנושא היה בדיון בכמה הזדמנויות בבית- המשפט הגבוה לצדק, והוא השאיר את העניין בסמכותן של הרשויות העוסקות בסדר ציבורי... דעתי היא, שבשלב זה אין מקום להתקין תקנות שיסדירו את הנושא. הוא מוסדר על-פי הפסיקה של בית- המשפט העליון ועל-פי הדעה והפסיקה וההלכה הרווחת בקרב המנהיגים, גם ההלכתיים. על כן, התשובה שלי היא כי על סמך השיקולים שאמרתי, גם אני אינני מוצא מקום להתקין תקנות שיסדירו תפילה על הר-הבית... יש מחלוקת, וזו עמדתי. הסדר הציבורי וההגנה על ירושלים ושמירה על חופש הגישה נשמרים, ואין צורך להתקין תקנות לעניין התפילה על הר-הבית". תשובה מתפתלת לשאלה ברורה הנוגעת לקיומו של חוק קצר וברור במדינת ישראל, שאינו תקף במקום הקדוש ביותר ליהודים בעולם, המצוי בתחומה של מדינתם ולא במקרה.

הדרת יהודים מהר הבית נעשית מעת לעת נוכח מעשי אלימות של מוסלמים, הזוכים ל"פרסים" במקום לעונשים הקבועים בחוק בגין מעשיהם. לאחר רצף מעשי אלימות הנובעים מהסתה פרועה של מנהיגים מוסלמים, נמנעת לא אחת עליית יהודים להר, במקום עלייתם של הפורעים דווקא. כך לדוגמא, בעקבות "מהומות הר הבית" שהתרחשו באוקטובר 1990 נסגרה הכניסה להר למשך 40 ימי האבל לפי הדת המוסלמית, ולאחריהם הותרה הכניסה במגבלות שונות, ובהן הגבלת שעות כניסת המבקרים. התקופה הארוכה ביותר שבה היה ההר סגור למבקרים הייתה בעקבות אירועי אוקטובר 2000 אז נסגר המקום למבקרים למשך שלוש שנים, עד אוגוסט 2003.

עת נפתח ההר למבקרים הוחלט כי תורשה כניסת יהודים שאינם נושאים תשמישי קדושה או סממני תפילה ופולחן אחרים. להגדרתו של מיקי לוי שהיה בזמנו מפקד מחוז ירושלים במשטרה, יהודי מורשה "להתייחד עם אלוהיו" על הר הבית, כלומר להתפלל בלבו, בלי שיהיו לכך סממנים חיצוניים. לדבריו, הסדרי עליית יהודים להר הבית, ובין היתר הגבלת שעות הכניסה, נועדו לשמור על האיזון הרגיש בהר. שהרי כל ניסיון לשנות את הסטטוס קוו, החל בהסדרי תפילת יהודים וכלה בשינוי שעות הכניסה להר הבית, עלול להביא להפרות סדר קשות ואולי אף לסגירה נוספת שלו למבקרים. כך בדיוק עובדת השיטה וכך "משחקים" אנו במשך השנים לידי הערבים המוסלמים המעצבים את המציאות באלימות ובאיומים.

הסטאטוס קוו בהר הבית מותירו פתוח לזמנים מוגדרים, קצרים וקצובים בעבור מי שאינם מוסלמים, באופן המפלה יהודים כבר 55 שנים ומתנהל באופן שונה מאד מהאופן בו מתנהלים שאר האתרים המקודשים שתוארו במאמר. כך למשל סגור הר הבית לביקורים בשישי ושבת, בחגים ובימי מועד מוסלמיים מסוימים; כללי הביקור הנוקשים החלים על יהודים בהר-הבית מועברים למבקרים בעל-פה, וחלקם מופיעים בשלט המוצב במקום, לפיהם חל איסור על: פעילות פולחנית או דתית בעלת סממנים חיצוניים, הכנסת תשמישי קדושה, ביצוע פעילות פרובוקטיבית כלשהי או כל פעילות שעלולה להביא להפרת הסדר הציבורי או לפגיעה בשלום הציבור וכמובן נשיאת כלי נשק להגנה עצמית.

כך למעשה, במקום לבדוק בקפדנות בכליהם של המבקרים המוסלמים שמקרבם יוצאים מבצעי הפרובוקציות, מעשי האלימות והפיגועים כנגד יהודים ושוטרים, ממשיכה המשטרה לבדוק גם באמצעות מגנומטרים (האסורים לשימוש בעבור מוסלמים ביתר השערים מפאת חשש לפרעות חוזרות מצדם בגין הצורך בבדיקה) בכליהם של היהודים והתיירים העולים להר, פן יתגלה חו"ח נשק או תשמיש קדושה יהודי להגנה עצמית, רחמנא ליצלן.

בג"צים נוספים לא שינו את פני הדברים- בבג"ץ 4044/93, סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים, משטרת ישראל ואח', נסבה העתירה על סירוב המשטרה להתיר לעותר משה סלומון, ממקימי תנועת "נאמני הר הבית", לעלות להר ביום ט' באב. נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרן ברק, פסק בדעת רוב כי: "זכותו של העותר לתפילה על הר-הבית אינה שנויה במחלוקת. המחלוקת היא סביב הגשמתה של זכות זו הלכה למעשה. בעניין זה אין מנוס מכך כי בחברה מאורגנת הגשמתה של זכות הפרט צריכה לעתים לסגת מפני טובת הכלל. דבר זה מתרחש אך ורק כאשר הנזק לאינטרס הציבורי הוא ניכר, וכאשר הסתברות התרחשותו היא גדולה. בכל הנוגע לחופש הפולחן הדתי ולחופש הביטוי, נדרש נזק ממשי שהסתברותו היא קרובה לוודאי כדי להצדיק הגבלתן של חירויות אלה...".

עוד הוסיף הנשיא ברק כי: "העותר טוען כי הפעילות המשטרתית צריכה להיות מכוונת כלפי המבקשים לפגוע בזכותו, תוך הענקת הגנה לפעילותו שלו. אכן, זהו הכלל. להמון זועם אין זכות וטו על זכות ההפגנה של המבקשים לקיימה כדין... עם זאת, איננו פועלים על-פי האמרה: 'ינצח הצדק ויחרב העולם'. כאשר אין בכוחה של המשטרה – בגדרי יכולתה וכוחותיה המוגבלים – להבטיח את הגשמת חופש הפולחן או ההפגנה, אין מנוס לעתים מפגיעה בחופשים אלה כדי למנוע פגיעה באינטרס הציבור... על המשטרה לקחת ברצינות את זכותו של העותר לתפילה. אין זה דבר של מה בכך כי זכותו נשללת, הלכה למעשה, בכל פעם. אם תוגש למשטרה בקשה לעליית העותר להר-הבית 'ביום רגיל' לצורכי תפילה של יחיד המבקש להתייחד עם בוראו, יש לשקול אותה כראוי, בהתחשב, כמובן, בנסיבות הקיימות באותה העת... הבעיה היא קשה ופתרון מושלם אינו נראה באופק. הסכנות הן רבות, ואין כל אפשרות להתעלם מהן. הביטחון מופקד בידי המשיבים, וחוות דעתם שלהם – על בסיס תשתית עובדתית ראויה ובמסגרת אמות המדידה המשפטיות המקובלות – היא הקובעת". מטעמים אלה דחו השופטים בזמנו את העתירה וזכותם של יהודים לתפילה בהר נדחתה במספר בג"צים נוספים לאורך השנים ועד עתה באותה האצטלה.

ההתפרעויות החוזרות ונשנות בהר הבית לצד ההסתה המתגברת מצד מנהיגים ערבים ממחישות כי מעמד הסטטוס קוו פוחת וחל ברובו על היהודים, משום שאינו מוכר על-ידי מרבית המוסלמים. המשילות בחלקיה המזרחיים של ירושלים בדרדור כבר שנים והריבונות הישראלית על הר הבית אינה מיושמת במלואה כיאה, כמצופה וכנדרש ממדינת היהודים.

סיכום והמלצות

לאחר סיום מלחמת ששת הימים אמר מח"ט הצנחנים מוטה גור, לפקודיו במסדר שקיים בהר הבית: "כאשר נכבש הר-הבית על-ידי היוונים, שחררוהו המכבים. במחריבי הבית השני נלחמו הקנאים ובר-כוכבא. כאלפיים שנה היה הר-הבית אסור ליהודים, עד אשר באתם אתם, הצנחנים, והחזרתם אותו לחיק האומה".

הר הבית ששוחרר מהכיבוש הירדני ב-1967, נכבש בהדרגה ומדעת לכאורה, על ידי הווקף הירדני והאספסוף הערבי – מוסלמי. הייתכן שאלו מכתיבים לעם ולממשלת ישראל מציאות בלתי נתפשת בבירתה המאוחדת של מדינת ישראל העצמאית והריבונית באמצעות איומים, אלימות וטרור במקום הקדוש ביותר ליהודים?!

כתב הרב גורן: "התפילות ליד הכותל המערבי הן סמל לחורבן וגלות ולא של שחרור וגאולה. כי תפילות היהודים ליד הכותל המערבי החלו רק במאה השש עשרה. לפני זה היו היהודים מתפללים במשך מאות בשנים על הר הבית וכשגורשו משם התפללו על הר הזיתים מול השער המזרחי הנקרא שער הרחמים". האם ההיסטוריה תחזור על עצמה חו"ח?

ברור שאין לפתח אשליות או ציפיות כלשהן מהממשלה הנוכחית שתעשה מעשה בנדון לאחר שנים בהן התחמקו ממשלות העבר מעיסוק במהות. קלושים גם הסיכויים שהממשלה הבאה תעשה מעשה אך בהינתן כי ייווצרו תנאים חדשים והזדמנויות- יש להיערך לתיקון העוולה.

עד לאותה עת יש לכל הפחות למלא אחר לשון חוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז-1967 שבסעיפו הראשון כתוב מפורשות: "המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות". כלפי הפורעים הפועלים בהר הבית מידי שבוע יש לנקוט ביד קשה בהתאם לסעיף 2(א) לחוק לפיו: "המחלל מקום קדוש או הפוגע בו בכל דרך אחרת, דינו - מאסר שבע שנים", ולא לשחררם אחרי זמן קצר במעצר. כלפי המחבלים המבזים את קודשינו ופוגעים בחופש התנועה של יהודים בדרכם להר הבית ולכותל המערבי, כפי שארע לאחרונה עת הותקפו יהודים ונרגמו רכבים בקרבת שער האשפות, יש לנקוט בהתאם לסעיף 2(ב) לפיו: "העושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות, דינו מאסר חמש שנים" ולא עבודות שירות.

מקריאת השתלשלות הדברים, הסטאטוס קוו המדובר בהר הבית היה "נזיל" לפרקים. הבנות והסדרים עם הערבים לא האריכו שנים כמו ביתר האתרים המתוארים, אלו הוכיחו לא אחת חולשה של המנהיגים הישראלים ורפיסות של יהודים מול הגויים.

לערבים המרימים ראש ומזכירים את רצונם לנקום על ה'נכבה' של 1948 וה'נכסה' של 1967 יש להתריע מפני ה'נגחה' שיחטפו בדורנו, אם ימשיכו לחבל בקודשינו ולרצוח בבני עמנו.

למנהיגי הערבים יש להסביר באופן חד וברור כי במידה וימשיכו בדרך האלימות והטרור באמתלה ש"אל אקצא בסכנה", מדינת ישראל תראה עצמה חופשיה לפעול למען הסדרה חדשה בהר הבית. כזו שתגן על אזרחיה הנאמנים וזכויותיהם הלאומיות והדתיות ברוח מגילת העצמאות, ספר החוקים וספר הספרים.

אסיים בציטוט מטור דעה שפרסם אליהו עמיקם בידיעות אחרונות ב- כ"ט באייר תשכ"ז (8 ביוני 1967), יום לאחר שחרור ירושלים, המובא בספר "הבית" מאת ארנון סגל: "... כי אם יירך לבבנו מפני שומרי חורבנה של ירושלים, נבגוד בירושלים והיא תישאר כבולה בידי שומרי החורבן- עיירה מזרחית מזוהמת, מקום קבורה ולא מקור חיים. ואנחנו נשלם את מחיר החורבן כפי ששילמנו אותו מאז חורבנה, ושוב נהיה יהודי חסות, ושוב יישפך דם יהודי ושוב נגיש תלונות למושבי לצים, ומקץ שנים אחדות שוב ניאלץ לקום ולהקיז מדמנו עם דמו של האויב. עיני כל ישראל נשואות אלינו, אל נאכזב אותם. אל נבגוד בירושלים לבל נשלם שנית את מחיר הבגידה. אל נהפוך את כ"ח באייר ל-ט' באב".