לפני כמה שנים הרגשתי שהציונות הדתית נסחפת שמאלה. לא במובנים פוליטיים־מדיניים, אלא סחף אחר, לכיוון הליברלי, הפתוח יותר, כזה המאמץ לחיקו מושגים מהעולם הפוסטמודרני.
במשך כמה שנים עקבתי בצער אחרי קבוצות פייסבוק מגזריות וראיתי שיש דברים שאפשר לכתוב בהן ויש דברים שלא. הכתיבה הדתית־שמרנית תמיד נאלצה להתנצל, כי הבון טון הוכתב מכוחו של הרוב בקבוצה. נשים שמרניות פחות נוכחות ברשתות החברתיות, כי אלה לא זירות שהן מסתובבות בהן. אחרות מצנזרות את עמדותיהן, כי למי יש כוח לספוג מקלחת צוננת של תגובות מי קרח. בשלב מסוים הבנתי שהדיבור של הרשת יוצא ממסכי המחשב והסמארטפון ומקבל ביטוי במציאות. התפיסות קנו מקום בליבם של אנשים ונשים. החלטתי שאני רוצה לנסות למשוך את חבלי התורן ולהטות את הספינה לכיוון אחר.
איך שאנחנו רואים משפיעים? קודם כול מצביעים על מקור הבעיה. חשבתי שהפער נעוץ בכך שלציונות הדתית אין די ידע על תהליכי מאקרו שעוברים על העולם המערבי. הנחתי שאנחנו לא מספיק מכירים את התופעות הגדולות סביבנו, תופעות את הקצה שלהן ביומיום שלנו. היו אלה נושאים כמו היחס לנשים ולפמיניזם, העדפה מתקנת ושוויון, פוליטיקלי קורקט ויחס למיעוטים. חשבתי שאם נלמד מושגי יסוד, אם נקבל אילוסטרציה של התמונה הגדולה ונקיים שיח בינינו, נוכל לבנות עמוד שדרה חזק ומשותף שייצור משהו אחר, שיעצור את ירידתה של הספינה במורד מפל השמירה על ההלכה.
קרן 'תקווה' המטפחת את השמרנות בישראל הטתה אוזן והחליטה לסייע ולממן. הרבנית ד"ר לאה ויזל ואני יצאנו יחד לדרך וארגנו מפגשים לנשים מנהיגות שמרניות בציונות הדתית. היה מרתק. פגשנו צמא מאוד גדול לידע, לאריגת שפה משותפת חדשה, ורצון להשמיע את הקול האחר באומץ. אבל המפגשים הנהדרים האלה נגדעו בידיה המרושעות של הקורונה.
איבדנו קשר עם כאבי הבטן
מאז חלפו שנתיים ועוד הרבה מחשבות, והיום אני חושבת שהמחסור בידע, בשיח ובשותפות הוא רק חלק מהאתגר, אבל ממש לא כולו. החלק השני והיותר מורכב הוא חוסר הרצון של ארגונים ומוסדות דתיים־שמרניים לגעת בסוגיות חברתיות שעל הפרק. התחושה היא שכאשר צצה סוגיה שמטרידה את החברה הישראלית בכלל והדתית בפרט, היא קודם כול נדחקת הצידה כי "זאת לא סוגייה וזה לא מעניין". אבל מי שחש מצוקה ממשיך לחפש מענה לכאבי ליבו, כי אם אומרים לאדם שהבעיה שלו לא קיימת או לא מעניינת, זה לא בדיוק פותר אותה. אנשים מחפשים מזור ומוצאים אותו באזורים היותר ליברליים, לפעמים הפרוגרסיביים, שמטבע הדברים קשובים למצוקת הפרט. המוסדות השמרניים מתעוררים לסוגיה רק אחרי שכבר נוצר סחף, והם מגיבים מעט מדי, מאוחר מדי וגם לא תמיד בצורה בונה. לפעמים הם יתקפו את עצם קיום הבעיה או את הפתרון, במקום להציע אוזן קשבת, דיון רציני ופתרונות אחרים.
רוצים דוגמאות? בבקשה: הטיפול בסוגיות של העגונות ומסורבות הגט (כן, גם המסורבים), סוגיית המאבק באלימות במשפחה, נושא קידום לימוד תורה לנשים ושותפות שלהן בתוך הקהילה, העיסוק ביוצאי אתיופיה, במורשתם ובשילובם בעולם הדתי. אפילו השכול האזרחי שכתבתי עליו כאן לפני כמה שבועות, קיבל חיבוק והכרה במחוזות הליברליים יותר. למה? זה הרי נושא ניטרלי שלא אמור להזיז את הגבינה לאף אחד.
נכון, מאחורי התמונה הזאת ניצבת אמת מורכבת. המשנה הפרוגרסיבית מקשיבה לסבלו של הפרט וכלל אינה מחויבת לשימור השיטה הקיימת. לא רק שהיא לא מחויבת, לפעמים היא אפילו שואפת לפרק את מוסדות החברה הקיימים ולשנות את הערכים שעל פיהם החברה פועלת. כך יוצא שארגונים מסוימים גם מטים אוזן לצערו של היחיד וגם נאבקים בהלכה או נלחמים בערבות ההדדית של החברה הישראלית, או מפרקים את המשפחה.
אין ספק שמורכב יותר ללכת בדרך שהיא גם מחויבת להלכה, למשפחה ולערבות ההדדית ובה בעת גם מאזינה לכאביו של הפרט. כזו הנותנת למצוקה מקום, אבל לא מפרקת את המסגרת. זה לא פשוט. הכי קל לשבור וגמרנו, אבל בה בעת גם הכי קל לומר "אין כאן בעיה בכלל", "הכול זה רוחות המערב" או "בואו נתעלם". הדרך הזאת גורמת לתזוזה של אנשים שכבר לא יכולים לשאת את ההתעלמות הזאת, שמרגישים שהממסד השמרני לא איתם, שהוא איבד קשר עם כאבי הבטן של האנשים שסביבו, אולי גם שלו עצמו.
חסרים לנו גופים שמרניים דתיים ולא דתיים שעוסקים בנושאים חברתיים שהם לא פוליטיים במובן של ימין-שמאל מדיני, אלא כאלה שמטפלים בסוגיות חברתיות. ארגונים גדולים ומקצועיים שיהיו כתובת אמיתית לאנשים פרטיים הזקוקים לעזרה. ויתרה מכך, כאלה שעוסקים בסוגיות שעולות על שולחן הדיונים העולמי ומקדימים להן מענה, לא מתוך קלות ראש אלא מתוך רצינות. כשהציונות הדתית השמרנית, על מנהיגיה ורבניה, יהיו כתובת, אזי אנשים ייתנו אמון וימשיכו ללכת בדרך. ככל שהוואקום הזה יגדל, הפער יהפוך בלתי נסבל.
השדה שליד הבית ריק
חסרים לנו גופים שמטפחים מנהיגות, שמכוונים אל מקבלי ההחלטות ואל אנשים בעלי מוטת השפעה במגזרים השונים בישראל. גופים כאלה, שיודעים להעביר תוכנית מפגשים, סמינרים או תוכניות לימודים, קיימים למכביר רק בצד אחד של המפה הפוליטית. הם מגדלים מנהיגות צעירה ומנהיגות ביניים לאור ערכים מסוימים, שיש בהם ליברליזם ופתיחות ולפעמים פרוגרסיביות. מי שרוצה להתפתח מקצועית, להיות חלק מרשת של קשרים שיכולים לעזור לו לקדם את רעיונותיו בעולם, חייב ללכת ולרעות בשדות האלה, כי השדה שליד הבית שלו ריק. אפילו עשבים שוטים אין בו.
השורות האלה נכתבות מתוך כאב בטן עמוק ומתמשך, מתוך הערכה עמוקה לאגף השמרני של הציונות הדתית, מתוך אמונה שדווקא האגף הזה יכול להביא רוח גדולה אל המחנה ומתוכו אל החברה הישראלית כולה. זוכרים את מהפכת גוש אמונים? זוכרים את מהפכת המרד הקדוש? אין סיבה שלא תהיה עוד מהפכה כזאת של רוח. מה שנדרש כאן הוא פקיחת עיניים, הפסקת החשש והפחד מכל דבר חדש וזר, מבט כן, יוזמה ואומץ. הרבה אומץ.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***