כשהייתי בן 8 נסענו לטיול בית ספר מחיפה לירושלים. בעלייה לירושלים, הראה לנו המדריך את נבי סמואל בראש ההר ממול, ואמר לנו: שם התותחים הירדניים!
שאלתי: והם יכולים לירות עלינו? – ענה המדריך: כן!
אינני יכול לשכוח את התכווצות הבטן, פחד טבעי של ילד בתוך אוטובוס, שעלול להפוך ברגע אחד למלכודת מוות, בעלייה לירושלים.
בגיל 21, כבר הייתי בשרות המילואים הראשון שלי בחטיבת הצנחנים 55. עם פרוץ המלחמה היינו ערוכים (ליד גבעת ברנר, מול תל נוף) לצניחה בסיני, מדרום לאל-עריש.
איש לא חשב שנילחם בירושלים!
בסביבות 11 לפני הצהריים החלו הירדנים לירות בירושלים, ולאורך כל הקו הירוק, וכעבור שעתיים בוטלה הצניחה! עלינו לירושלים בדרך צובא-כסלון, כי כביש 1 היה סגור; כשהגענו לגובה, ראיתי במו עינַי מנבי סמואל הבהקים של ירי תותחים, ונזכרתי במראה ובהרגשה מגיל 8.
הירדנים ירו על ירושלים הנצורה, 60 יום בתש"ח, ועוד יום אחד, בתשכ"ז.
את יום הלחימה הקשה מגבעת התחמושת עד עמק הקדרון ודרך שכם ועד רוקפלר זוכרים כולם, בזכות יותר ממאה חברים-לוחמים שהשארנו אחרינו, וכל שנה מתכנסים לזכרם – להיסטוריה היהודית לא היה עבורנו אפילו כמה שעות ללמוד ולהכיר טוב יותר את מטרות הלחימה בהבקעת המערך הירדני – אילו היה זמן, לא היו כה רבים חללינו!
אבל בלילה הבא, לפנות בוקר, התרחש נס מדהים – יד ה' ממש!
באותן שעות בהן החליטה ממשלת ישראל (בניגוד להוראתו המוקדמת של שר הביטחון) להטיל על צה"ל את כיבוש העיר העתיקה שבין החומות – החליט המפקד הירדני הנצור, שרוב כוח האש שלו היה בהר הבית, לצאת מן העיר בעוד מועד כדי לא להילחם מולנו עד האיש האחרון! הירדנים בתור 'שומרי המקומות הקדושים' לאסלאם, לא היו מאשרים לו, אבל נשיא מצרים לא סמך על מלך ירדן והציב גנרל מצרי על 'החזית המזרחית'; המצרי לא הבין את המשמעות, ואישר לכוח הירדני לצאת!
כך נמנעה מלחמת דמים נוראה בעיר העתיקה (פרט ל-5 היתקלויות), ויום שחרור ירושלים הפך לחגיגה ישראלית ובינלאומית!
בבוקר כ"ח באייר התשכ"ז כבר ראה מפקדנו, מוטה גור ז"ל מהר הזיתים את הר הבית ריק מכוחות אויב, ושלח את כולנו אל שער האריות – משער האריות פנינו אל שער השבטים אל תוך הר הבית!
כדרכם של צנחנים ירו חברינו צרורות בשמיכות חמות וריקות של חיילי לגיון שעזבו את העיר לפנות בוקר – מפקדנו מוטה גור ז"ל פנה בקשר ואמר:
"חדל אש, כל הכוחות חדל אש, מקום קדוש – לא יורים! הר הבית בידי..."! ('בידינו' נולד אחר כך) – מפקדי הישיר, חבר קיבוץ של השומר הצעיר שאל אותי אז בהר הבית: "נו יואל, מה אתה אומר עכשיו"? ועניתי לו: "אלפים שנה נגמרו"!
צועד הייתי במנעלי הצבאיות, חגור באפונדתי (בשעת מלחמה ודאי מותר), בעקבות הזחל"ם של מוטה, בשביל המזרחי של הר הבית, ולנגד עיני המדרגות העולות אל מקום המקדש – ידעתי כי חוצה אני את עזרת הנשים, שזכרתי ממסכת מידות.
שום ספק לא היה לי אז, ולא מאז ועד היום, היכן בדיוק מקום המקדש – חיילים רצו ועלו לראות את הכיפה ואת הסלע גם אחרי שהוכרז המקום כמטוהר מאויב, ואני, מורא מקדש היה עלי – שלוש פעמים עליתי אז להר הבית כחייל תחת דגל ישראל, ושלוש פעמים לא עליתי במעלות אל הקודש. גם כשהרב שלמה גורן זצ"ל עלה שמה עם כל החטיבה למסדר ניצחון, נשארתי בין העצים בהר הבית, מפני מורא מקדש.
מי שאומר שאי אפשר לדעת, ויש 'ספק מקדש', אינו מעיד אלא על עצמו.
מה שהיה ברור להמוני יהודים במשך דורות; מה שהיה ברור לרדב"ז, הוא שהיה ברור לי ביום ההוא – ידידי כנפשי, הרב זלמן קורן, הראה (בשנים הבאות) שחתך המעלות (=מדרגות) ממסכת מידות מתאים בדיוק לסלע הטבעי של ההר, במיקום אחד בלבד, כאשר בית המקדש עמד במקום כיפת הסלע, הבנויה מעל קודש הקודשים.
אילו יכולתי לקבוע מסמרות אז, הייתי סוגר את רמת כיפת הסלע כולה, לכל אדם – כי אין כניסה למקום הקודש בלי הבדל דת, גזע ומין, לא ליהודי, ולא למי שאינו יהודי, לא לכהן שאינו טהור, ולא לתייר – זהו המקום הקדוש לא-לוהים לבדו!
הייתי נותן למוסלמים להתקבץ ולהתפלל ב'אל-אקצה' חוץ מכיפת הסלע, מקום המקדש, המקום של א-ללה האחד והיחיד, שלא ידרכו בו לא שוטר ולא חייל, לא יהודי, לא מוסלמי, לא תייר! הרבה יותר קל היה אז להסביר זאת לכל העולם, מאשר לאסור כניסה ליהודים, ולהתיר לתיירים – גם הוואקף היה יכול לקבל זאת אם זה היה התנאי הישראלי לקבלת המפתחות ל'אל-אקצה'. הפרת ההסכם היתה מובילה לסגירת ההר כולו.
אולם ממשלת האחדות הלאומית בישראל, ורוב מוחלט של רבני ישראל, באחדות דעות נדירה, נמנו וגמרו שמקום העלייה לרגל להמוני בית ישראל יהיה רחבת הכותל המערבי (מבחוץ), והר הבית המורחב, כולל מקום המקדש, ינוהל על ידי הוואקף המוסלמי, תחת פיקוח ביטחוני ישראלי, בדרך כלל מרחוק.
בבוקר אחד בקיץ התשכ"ז, ניצבנו בישיבת מרכז הרב אחרי התפילה – מו"ר הרצי"ה ומולו ר' חנן פורת, וחנן ז"ל אמר: רבנו, הגיע הזמן ללמוד הלכות בית הבחירה!
מו"ר הרצי"ה ענה לו: חנן, עוד הרבה שנים נצטרך ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם! חנן חזר שוב ושוב, והרצי"ה ענה באותן המילים, שוב ושוב.
נדהמתי אז מדברי מורי ורבי – רק ממרחק השנים למדנו על בשרנו, כי היטיב לראות.
מנחם בגין ז"ל כשנבחר לראש ממשלה, רצה לעלות להר הבית, אך רבני ישראל מנעוהו.
מאוחר יותר, כאשר מנחם בגין התלבט בהצעה של דגל מוסלמי בהר הבית – הזעקתי את מפקדנו מוטה גור, והוא התערב ועמד בפרץ.
בשנים האחרונות מתרבים מאד העולים להר הבית בטהרה, אולם, למרבה הצער, עם ישראל ברובו המכריע אינו נכסף אל מקום המקדש, ורבני ישראל ברובם הגדול, אינם שואפים אליו – אפילו המחשבה על השינויים בהלכה ובסידור התפילה, שמתחייבים מחזרה אל המקדש, מטילים עליהם מורא מקדש.
אכן הגר"א כתב, ש'שלוש השבועות' לא נאמרו מעולם על ארץ ישראל, אלא רק על חומת המקדש – ניסיתי לעלות בחומה זו פעמים אחדות, ולא מצאתי זיז להיאחז בו. ככל הנראה עדיין איננו ראויים! גדולי הנביאים, מישעיהו עד זכריה, הורו לנו בשם ה', כי רק על יסודות של צדק ומשפט יחד עם חסד ורחמים ושלום בתוכנו, יכול להיבנות הבית לה'!
"ה' מי יגור באֹהליך, מי יִשכֹּן בהר קדשך? –
הולך תמים, ופועֵל צדק, ודֹבֵר אמת בלבבו" (תהילים ט"ו).
ביום ירושלים רגילים לקרוא בבתי כנסת ובישיבות מזמור קכ"ב כנבואת רוח הקודש על "ירושלִַם הבנויה כעיר שֶחֻבְּרה להּ יחדו", אולם אסור לנו לשכוח את צרת המלחמה שקדמה, את הלחץ ששרר כשמדינת ישראל נותרה לבדה, את נס הניצחון המופלא ובשיאו שחרור ירושלים!
אכן משוררי 'שירי המעלות' הכינו לנו באופן מסודר את 3 השירים הראשונים –
ק"כ – "... אני שלום וכי אדבר, המה למלחמה"!
קכ"א – "אשא עֵינַי אל ההרים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזרי? עֶזרי מֵעִם ה'...
הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"!
ואז קכ"ב – "עֹמדות היו רגלינו בשעריך ירושלִַם! ... כעיר שֶחֻבְּרה להּ יחדו"!
כך אני אומר באזכרת חללי הגדוד (גדוד 28), וכך ראוי לומר באזכרות ובתפילות את שלושת שירי המעלות הראשונים על הסדר –
יהי רצון שנהיה ראויים גם לעלות אל הקודש!