בקיבוץ לא רק חגגנו את יום ירושלים, אלא גם היינו לומדים על שחרור העיר ושרים הלל לצנחנים, כמו שביטא חיים גורי בשירו "הצנחנים בוכים": "איך זה קורה שצנחנים בוכים? איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר? איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר?" סבתי, שלא היתה דתיה, סיפרה לי שאיך שהיא שמעה ברדיו ש׳הר הבית בידינו׳ היא מיד החלה לבכות והכינה עוגה לכבוד החג.
איזה חג חוגגים בכלל בכ"ח באייר? שאלה שהיום אין לכל אחד תשובה. מה קרה לנו כחברה שברבות השנים יום ירושלים לא נחוג על ידי העם כולו, ונהיה זה חגה של הציונות הדתית בלבד? לכאורה התשובה ברורה - מרוב טוב, שכחנו את המובן מאליו, מרוב הרגל שכחנו לשם מה באנו לכאן. אבותינו התפללו משך 2000 שנה על בנין ירושלים, אז מי שלא מתפלל, אפשר שירושלים תשכח מליבו. אבותינו צמו משך 2000 שנה כל שנה את ארבעת צומות החורבן, מי שכבר לא צם לא חי את תודעת החורבן ואת הכמיהה לבנין.
אלא שיום חג שחרור ירושלים אינו תלוי בהכרה הדתית בלבד, כפי שניתן לראות שמראשית הציונות המדינית שאיננה דתית, דבר אחד היה ברור - "אין ציונות בלי ציון", המשפט האלמותי שחרת זאב ז׳בוטינסקי על לוח ליבה של הציונות, ובעקבותיו הלך בן גוריון במלחמת תש"ח באחד המבצעים לפריצת המצור על ירושלים, בנסיון לשחרר את העיר: "אין מדינת ישראל בלי ירושלים".
היה ברור לכל ההנהגה הציונית ולכל העם כולו שירושלים היא הלב. וממלחמת תש"ח ועד מלחמת ששת הימים דבר אחד היה ברור לכולם - עד שלא נשחרר את ירושלים "כעיר שחוברה לה יחדיו", לא יושלם המפעל הציוני. ואכן בשחרור העיר העתיקה, עם אמירתו הנצחית של מוטה גור: "הר הבית בידינו", התרכזו כיסופי וערגת הדורות לירושלים לרגעי שיא שאין לשערם, והאומה כולה על סיפו של הדרור השתחוותה ובכתה, נשמת האומה בכתה. לא היה בית בישראל שלא זלגו בו דמעות של אושר ושמחה, מהולות בהכרת תודה על כך ששבנו אל הכותל שלנו ואל מקום בית מקדשנו.
אני חושב שניתן לומר שהדור הקודם ידע מהי ירושלים, ולכן בזמת אמת, ברגע המכריע, הרגש התפרץ מתוך ההכרה השכלית. אם כן, ככל שנרחיב דעתנו בעניינה של ירושלים, כך נהיה מסוגלים לחגוג את חגה ביום שחרורה, יום כ"ח באייר. כשנדע שזהו מקום עקידת יצחק, שמכוחה ניתן שם העיר ירושלים במקום השם שלם. כשנבין מהי "עיר שחוברה לה יחדיו", כשנשכיל מדוע כבר מאות בשנים בכ"ח באייר נוהרים אלפי יהודים לירושלים לציון יום ההילולא של שמואל הנביא (כפי שמציין ר׳ עובדיה מברטנורא), שעל פי חז"ל ערך יחד עם דוד המלך את תוכניות המקדש. כשנלמד מדוע "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון", ביושבנו בגלות בבל אחר חורבן הבית הראשון.
כאשר יחדור לליבנו שמתתיהו וחמשת בניו העלו על נס המרד את כינון המקדש בירושלים, ושמרד בר כוכבא החל כי אדריאנוס רצה להחריב את ירושלים ולקרוא שמה איליה קפיטולינה, או אז בכל יום כ"ח באייר רגשי ההודיה והשמחה לא ישארו כבושים, וכל העם יחגוג את יום שחרור ירושלים, כפי שמסיים חיים גורי את שירו: "אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה נושאים על גבם אלפיים שנה".
׳הר הבית בידינו׳, בידינו לשלוט בו מבחינה צבאית מבלי להכיר מהי ירושלים עבורנו באמת ובכך להשכיח את ירושלים מלב העם, ובידינו להחליט האם אנחנו רוצים לדעת מהי ירושלים באמת ולהכיר שזהו לב האומה, כמו שידעו מראשית הציונות המדינית ועד לפני אי אלו שנים. בכל מוסד חינוכי, דתי ושאינו דתי, צריכים ללמוד על ירושלים, באופן כזה שיעורר את האהבה לירושלים, אחרת ישאר זה חגם של הדתיים בלבד.