ד"ר צבי סדן
ד"ר צבי סדןצילום: עצמי

לשבחו של גדעון סער

אפשר לנשום לרווחה. 'אמנת איסטנבול', שעליה כמעט וחתמה ישראל, ירדה מהפרק, לפחות לפי שעה, אחרי ששר המשפטים גדעון סער החליט לדחות את ההצבעה בממשלה למועד לא ידוע. אני מניח שההחלטה הנכונה, האמיצה, של גדעון סער לדחות את ההצבעה, היא גם תוצאה של המפגש שהיה בינו לבין 'פורום הארגונים למען המשפחה', שבראשו עומדת נעמה סלע, ו'המרכז למדיניות הגירה ישראלית', שבראשו עומד ד"ר יונה שרקי.

לשבחו של סער צריך לומר שהוא והצוות המשפטי שלו נפגשו עם נציגי שני הארגונים האלה, וגם הקשיבו להם ברוב קשב. הצוות המשפטי שכינס סער, כך אמרה לי סלע, חשב לתומו שמדובר במסמך משפטי שתכליתו רק מניעה של אלימות כלפי נשים. המשפטנים נדהמו לשמוע שמאחורי האמנה הזאת עומדת אג'נדה פרוגרסיבית, מיזנדרית במהותה. חתימה על האמנה, גם זה הפתיע אותם, תחייב את ישראל לוותר על ריבונותה בכל מה שקשור למדיניות הגירה.

"המשמעות האופרטיבית" של החתימה על האמנה הזאת, טען בצדק 'פורום קהלת', תהווה "פגיעה קשה ביכולתה של מדינת ישראל לשלוט בשעריה". ובמלים פחות עדינות, החתימה על האמנה תאפשר לחלום האסלאמי לכבוש את אירופה דרך הרחם, להתגשם גם בישראל. "התרבו וכבשו את אירופה", קרא בשנת 2015 השייח' מוחמד אייד, האימאם של מסגד אל-אקצה, למוסלמים שחיים באירופה העקרה והדקדנטית.

האימפריה הפרוגרסיבית החדשה

אבל נקדים ונדבר על 'האמנה' לפני שנדבר על מיזנדריה ורחם. נתחיל מזה שהשם 'אמנת איסטנבול' מתעתע, ולא במקרה. האמנה הזאת, בשמה המלא, 'האמנה למניעה ומאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה', פרי טיפוחיה של 'מועצת אירופה', אמנם אושרה באיסטנבול בשנת 2011. אבל, פלא פלאים, תורכיה לא חתומה עליה. היא פרשה ממנה בשנת 2021, אחרי שנשיא תורכיה רג'פ ארדואן, הודיע שהיא "נוגדת את האסלם ואת הערכים השמרניים של תורכיה".

כאמור, את 'האמנה' ניסח ארגון-על בינלאומי, שהאנשים שעומדים בראשו לא נבחרו על ידי אזרחי מדינות אירופה. בדומה לאו"ם, 'מועצת אירופה' מתמקדת בעיקר בשמירה על זכויות אדם, דמוקרטיה ומשפט בינלאומי. מדינות החברות במועצה הזאת, שחותמות על אמנה כזאת או אחרת, מוותרות מרצונן על חלק מריבונותן. על התופעה הזאת של ארגוני-על בינלאומיים, שמכתיבים אידאולוגיה ומדיניות למדינות ריבוניות, עמדו בהרחבה דויד הארדט ואנטוניו נגרי, בספר שלהם 'אימפריה'. שני הנאו-מרקסיסטים האלה הם מעמודי התווך של האידאולוגיה, שנקרא לה פרוגרסיבית לצורך העניין.

גופים כמו האו"ם, 'מועצת אירופה', ו'השוק המשותף', כך לפי הארדט ונגרי, הן ה'אימפריה', שאין לה גבול, מדינתי או כל גבול אחר. ה'אימפריה' חסרת גבולות באופן המילולי ביותר. היא חסרת מעצורים ועריצה. ה'אימפריה' שולטת באופן טוטאלי על כל העולם, בכל תחום, בעיקר בתחום של יחסי אנוש. ה'אימפריה', כותבים הארדט ונגרי, "לא רק שמסדירה כל אינטראקציה אנושית, היא גם דורשת במפגיע לשלוט באופן ישיר על הטבע האנושי". במקום ה'אימפריה' הזאת, שקיימת, הפרוגרסיבים מנסים לבנות, בהצלחה לא מבוטלת, אימפריה אחרת, חסרת גבולות וחסרת מעצורים בדיוק כמו ה'אימפריה' שאותה הם רוצים להרוס.

'מועצת אירופה' היא דוגמה מצוינת לאימפריה הפרוגרסיבית החדשה, שקמה על הריסותיה של ה'אימפריה' הקודמת, הקפיטליסטית כביכול. באמצעות אמנת איסטנבול, הגוף הבלתי נבחר הזה, שהוא נציג של אידאולוגיה ולא של אנשים, כופה על מדינות ריבוניות סדר יום פרוגרסיבי, שכמו שארדואן קלט באיחור מה, נוגד את הערכים של מדינה דמוקרטית שאותה הוא נבחר לייצג. ארדואן ממש לא אהב את הדרישה הזאת, ש"הצדדים ינקטו בצעדי החקיקה הנדרשים, ובאמצעים אחרים" כדי לקדם ערכים פרוגרסיבים, שחוזרת על עצמה 69 פעמים במסמך שבו 81 סעיפים. הוא גם לא אהב, ואולי גם סער לא, את הקמתה של ועדת בדיקה חיצונית מטעם 'מועצת אירופה', שתבוא ותחטט בענייניה הפנימיים של תורכיה. אוהב או לא אוהב אותנו, שכל יש לו.

לנין מחייך מקברו

וגם, 'אמנת איסטנבול' היא דוגמה מצוינת לדרך שבה מופצת האידאולוגיה הפרוגרסיבית. האמנה הזאת נראית כמו עבודת גמר של סטודנט על ספרו של לנין, 'מה לעשות?'. כך למשל, כמו שלנין פעל מחוץ למערכת הפוליטית כדי לפרק אותה, 'מועצת אירופה' פועלת מחוץ למוסדות הדמוקרטיים הנבחרים כדי לחתור תחתם. ואם אצל לנין מערכת העיתון היא הארגון-על שתפקידו להפיץ את המרקסיזם ולגייס משתפי פעולה, אז 'מועצת אירופה' היא ארגון-על שמפיץ את הפרוגרסיביזם באמצעות 'אמנה', תמימה לכאורה, שקוסמת לכל אחד, כי מי לא רוצה להיאבק באלימות נגד נשים. וכמו שלנין דרש מחסידיו להתערב "בכלל הביטויים של החיים הציבוריים והפוליטיים", 'מועצת אירופה' מבקשת לשנות סידרי עולם בתירוץ של מניעת אלימות נגד נשים. "הצדדים ינקטו בצעדי החקיקה הנדרשים, ובאמצעים אחרים", דורשת 'האמנה', "כדי לשנות את דפוסי ההתנהגות החברתיים והתרבותיים של נשים וגברים".

מהפכה פרוגרסיבית בכסות של הגנה על נשים

ועל אילו שינויים מדובר, קודם כל בהכרה בכך שרק נשים הן קורבנות של אלימות, גברית כמובן. גברים מוזכרים באמנה הזאת 17 פעמים לעומת 102 אזכורים של המילה 'נשים', ולא מדובר בדקדקנות אקדמית. הנחת היסוד של האמנה הזאת לקוחה מהפמיניזם הרדיקלי, שאומרת שהחברה האנושית היא פטריארכלית. האמנה מכירה בכך ש"אלימות כלפי נשים היא הביטוי ההיסטורי לכוח לא שוויוני במערכת היחסים שבין נשים לגברים, שהובילה לשליטה ואפליה של גברים כלפי נשים". כמו כן, האמנה מכירה בכך ש"אלימות נגד נשים היא מכניזם חברתי מכריע בחשיבותו, שמאלץ נשים להיות כפופות לגברים".

ההנחות האלה אינן נכונות עובדתית. וכדי לא להרחיב אני מפנה את הקוראים לשיחה בין ד"ר גדי טאוב לפרופ' זאב ויינשטוק שנערכה במסגרת התכנית 'שומר סף'. פרופ' ויינשטוק, מומחה בעל שם עולמי לאלימות במשפחה, שב ומדגיש שכל המחקרים על אלימות במשפחה מראים באופן חד משמעי שנשים וגברים אלימים באותה מידה בדיוק. בנוסף, הקביעה הפרוגרסיבית הזאת, שנשים הן, אפריורי, קורבנות של אלימות גברית, מתעלמת לחלוטין מאלימות שקיימת בתוך "משפחות" חד-מיניות. אין באמנה הזאת אפילו רמז לכך שאלימות בתוך המשפחה מתרחשת גם בין זוגות של נשים או גברים.

מיזנדריה על סטרואידים

מיגור הפטריארכיה דורש צעדים מרחיקי לכת, שמתחילים ב"הוקעה של כל אלימות נגד נשים", וזה מבלי להגדיר כלל מהי אלימות כלומר, אלימות היא עניין סובייקטיבי לחלוטין. מכיוון שהיא כזאת, לא נותר אלא להאמין ל"קורבן", מה שהופך את כל הבעיה של "תלונות שווא" ללא רלוונטית. ככה מכשירים את המיזנדריה, שנאת גברים, שהיא קטגוריה אידאולוגית ולא עניין של רגש.

כדי להבין עד כמה רחוק הולך העניין הזה, נדבר בקצרה על דויד סבאטיני, חוקר סרטן מהמובילים בעולם, מדען עטור פרסים שצפו לו פרס נובל, שאיבד את כל עולמו אחרי תלונה שהגישה נגדו אישה איתה קיים יחסי מין בהסכמה. היום איש בארה"ב אינו מוכן להעסיק אותו. הוא מובטל, והכל כי אישה בוגרת, בת עשרים ותשע, האשימה את סבאטיני ב"טיפוח מיני", מושג שקשור בכלל לפדופיליה. הרחקתו של סבאטיני מהחברה בגלל תלונת שווא של בעילת קטינה, שאפילו לא הגיעה לבית משפט, מסיק בצדק האינטלקטואל הקנדי גד סעֵד, שאינו חשוד אפילו בנטייה לשמרנות, לא רק שפוגעת בבני אדם שהיו עתידים להירפא מסרטן הודות למחקריו פורצי הדרך של סבאטיני, היא גם מגנה למעשה יחסי מין הטרוסקסואליים, שרק מהם נולדים ילדים. סבאטיני זה מיזנדריה על סטרואידים. העיקר האידאולוגיה, ושימות העולם.

התחקיר של סוזי וייס המצוינת על סבאטיני, שפורסם ב-19 במאי השנה, נמצא באתר החדשות Common Sense. המתלוננת, קריסטין קנאוס, מדענית בזכות עצמה, יצאה נשכרת מאוד מכל הסיפור הזה. היא עומדת עכשיו בראש מכון קוך היוקרתי לחקר הסרטן שחולש על תקציב ענק. זאת מיזנדריה וזה שכרה.

תביאו שניים תביאו שלושה תביאו ארבעה ילדים, מוסלמים

ומכל הדברים המדאיגים שיש באמנה הזאת, החשוב מכל, שנוגע גם לישראל, היא ההסכמה להעניק מעמד של פליטה לאישה שסבלה מאלימות מינית. "הצדדים ינקטו בצעדי החקיקה הנדרשים, ובאמצעים אחרים", אומרת האמנה, "כדי לפתח וליישם נהלי קליטה רגישי-מגדר עבור מבקשי מקלט מדיני ... כולל מעמד של פליט ... לצורך קבלת הגנה בינלאומית".

המשמעות היא קודם כל, וחשוב מאוד לציין את זה, שלמרות שהסעיף הזה מנסה לטשטש זאת, מדובר ביצירה של "זכות אדם" מיוחדת במינה לנשים בלבד. זכויות אדם הן נושא בפני עצמו, שלא זה המקום לעסוק בו. מי שמעוניין להעמיק בנושא הזה, שהוא אולי הכלי המרכזי ל"חטיפת" ריבונות ולהשלטת הערכים הפרוגרסיבים, מוזמן לצפות בהרצאות פוקחות העיניים של הלורד ג'ונתן סמפשן, שהיה שופט בבית המשפט העליון של בריטניה. מדובר בשלוש הרצאות שלו, שהרצה בוושינגטון הבירה בשנת 2019.

וכמובן שהמשמעות של הסעיף הזה היא שנשים מכל העולם תוכלנה לקבל מקלט מדיני בכל אחת מהמדינות החתומות על האמנה, שלושים ושלוש מדינות בסך הכל, כמעט כולן באירופה. העניין הזה מחזיר אותנו לחלום האסלאמי לכבוש את אירופה בדרכי שלום, באמצעות הרחם. ומה שנכון לאירופה נכון שבעתיים לישראל, שממילא כבר מתמודדת עם הגירה "לאומית" של נשים מוסלמיות, פלסטיניות ליתר דיוק, לישראל בדרך של נישואין לאזרחים פלסטינים אזרחי ישראל.

ה"זכות" הזאת לנשים בלבד, שחוו אלימות בתוך המשפחה, שהיא כאמור סובייקטיבית לחלוטין, תאפשר לכל אישה מוסלמית שחפצה בכך לקבל מעמד של פליטה בישראל. כל שנדרש ממנה זה לחוות אלימות בתוך המשפחה, או לבדות אותה, ויש לנו פליטה חדשה. החתימה על האמנה הזאת, לפיכך, תביא לביטול דה-פקטו של חוק השבות, ולשינוי דרמטי במאזן הדמוגרפי של מדינת ישראל, שעדיין, על פי חוק, היא מדינת העם היהודי. המשמעות המעשית, והאידאולוגית של חתימה על האמנה היא, סופה של ישראל כמדינה יהודית, ודמוקרטית.