מצעד הדגלים בירושלים
מצעד הדגלים בירושליםצילום: ערוץ 7

השנה מצעד הדגלים היה שונה. כמות המשתתפים היתה גדולה במיוחד, וגם סוג המשתתפים היה מגוון יותר. לצד הרוב שהיו דתיים לאומים, נצפו גם אנשים מסורתיים, חילונים ואפילו מעט חרדים.

דבר נוסף שהיה שונה מבעבר הוא הסיקור התקשורתי וההד הציבורי מהמצעד. בשונה משנים עברו, שהסיקור התסכם ברשימת הרחובות שנחסמים לתנועה, לפתע הוא הפך ל'שיחת היום', מימין ומשמאל. כך שמעבר לעשרות אלפי המשתתפים בפועל, מאות אלפים עקבו אחריו דרך התקשורת. השאלה הגדולה היא מהי סיבת השוני?

לפני שנה התרחש מבצע 'שומר החומות' שגילה שערביי ישראל לא מקבלים את הריבונות היהודית גם זו שבתוך הקו הירוק, ולא רק מה שמחוצה לו. החל מהפרעות בעכו, בלוד ובשאר הערים המעורבות, דרך התפרעויות הבדואים בנגב, וכלה בהנפת דגלי אש"פ באוניברסיטאות בן גוריון ותל אביב. הנפה המבטאת את חוסר הסכמתם לקיומה של מדינת ישראל מכל וכל, ורצון להחריב את מדינת ישראל.

הדגל הפלסטיני הוא בעצם הדגל של ארגון אש"פ: "ארגון לשחרור פלסטין", שהוקם בשנת 1964 כדי לחסל את מדינת ישראל. כן, שמתם לב נכון, הוא הוקם בשנת 1964 לפני מלחמת ששת הימים, מה שאומר ש'פלסטין הכבושה' היא כל מה שבתוך הקו הירוק. הנפת דגל פלסטין=אש"פ היא קריאה לחיסולה של מדינת ישראל כולה, ולכן ארוע זה יצר מצוקה אצל רבים. פתאום הציבור הרחב החל להבין שהמציאות קצת שונה ממה שסיפרו לו. במשך שנים רבות השמאל חינך את החברה הישראלית שהערבים נלחמים רק על גבולות 67, ואם רק ניתן להם אותם, הם מיד ירצו לחיות איתנו בשלום ובדו קיום, ופתאום החלום התנפץ. (ערביי ישראל מאז ומעולם טענו זאת, רק אנחנו העדפנו שלא להקשיב להם).

בקרב רבים בחברה הישראלית החלה מצוקה אמיתית, תחושה של מחנק. אבל 'ליבא לפומא לא גליא'. לא תמיד יודעים לבטא במילים או במחשבות מסודרות, את מה שמרגישים בלב.

טבעת חנק החלה להקיף את הלאומיות היהודית, אך כולם עומדים חסרי אונים מול מנגנוניה האדירים של התנועה הפרוגרסיבית שמשתיקה כל קול לאומי, וחונקת כל רגש לאומי. תנועה זו העמלה יום יום לטשטש זהויות ולבטל את כל ההבחנות בין בני אדם, עסוקה בלדכא ולבטל גם את הרגש הלאומי ולהחליפו ברגש אוניברסלי אוטופי.

פתאום זה מתפרץ. קמה קבוצה מתוך הציונות הדתית ונתנה פתחון פה לכולם. מתוך תורה גדולה, מתוך אמונה גדולה, מתוך קישור עמוק לתורה הגואלת, מתוך שמחה ואומץ לב – הרימה את הדגל. אותו הדגל שכבר חודשים רבים נרמס יום יום בתקשורת, ובחוצות העיר.

"נחמו נחמו עמי" אמר ישעיהו הנביא, "דברו על לב ירושלים". למי הנביא מדבר? האברבנאל כותב שהנביא ישעיהו פונה למנהיגי הדורות כולם, שידברו דברי ניחומים לעם כדי שהוא לא יתייאש. הרב קוק מסביר שנחמת מנהיגי הדור היא לא נחמה של "יהיה בסדר" אלא נחמה שנובעת מרוממות רוח. נחמה שמשמעותה להחזיר את העם לאמת הפנימית השורה בקרבו. נחמה שמסירה את אלהי הנכר שאלו התפיסות התרבותיות הזרות שחונקות את האומה.

משהו מזה התגלה במצעד האחרון. מצעד שחשף את העז הלאומי, כשהפנים הם לכיוון ירושלים. לא רק בתפילת עמידה אנחנו עם הפנים ירושלים, אלא גם בחיינו הלאומיים. ללא התנצלות, ללא פחד מתגובה אלימה של ערבים, או ממה יאמרו אומות העולם.

רבים הרגישו שהנה, זה מה שאנחנו צריכים. את האנרגיות האלו אנחנו רוצים להרגיש. מישהו חס על כבודנו, מישהו נותן מזור למצוקה שלנו. רבים הצטרפו, מי ברגל, מי ברכב ומי דרך המסך. פתאום מתברר שדווקא אמונה גדולה היא זו שקולעת לרגשי הדור.

כשאני קורא את תגובות השמאל שמנסה לצמצם את משמעות הארוע ולמסגר אותו כארוע פרובוקציה, אני מבין שגם הם במצוקה. הם לא העריכו שעוצמות כאלו יתגלו פתאום אחרי כל מסע הדה-לגיטימציה שהם עשו לרגש הלאומי היהודי.

ארוע זה מפגיש אותנו עם זוית אחרת של הציונות הדתית. לא ציבור שנסרך אחרי התרבות החילונית "הנאורה" ומנסה להתאים את עצמו לערכיה, אלא ציבור שמעמיד אלטרנטיבה לתרבות הפרוגרסיבית. ציבור שמסיט את הספינה לכיוון אחר. לרגע אחד פגשנו את הציבור הדתי במקום שהוא צריך להיות בו. ציבור מלא בתורה, באמונה גדולה, ביראת שמים, בשמחה, בגבורה ובאהבה.

לדעתי זו שעת כושר. הלבבות לאט נפתחים להקשיב לאלטרנטיבה שלנו, ויש לזה שתי השלכות. הראשונה - אנחנו כציבור צריכים להמשיך להרים את הדגל הזה. לרומם הרגש הלאומי היהודי, יחד עם הזהות היהודית בכלל. אף אחד לא יעשה זאת אם אנחנו לא נעשה זאת. אבל כשנעשה זאת – רבים יצטרפו אלינו. לא להתרגש ממה יאמרו באולפני החדשות, אלא ממה שמרגיש הלב של העם.

השניה - יש להרים דגלים נוספים. בואו רק נדמיין, אם רוב הציבור הדתי היה מתגייס להרים את דגל המשפחה. כבר מספר שנים, הרגש הטבעי המשפחתי שיש לרוב העם מדוכא תחת המכבש הפרוגרסיבי והקמפיין הלהטב"י האלים. תנועה אדירה שמה לעצמה למטרה למחוק את הזהות הפרטית של האדם. אין איש אין אשה ואין משפחה. הציבור כולו, גם החילוני נמצא בחנק נורא. במצוקה שהוא לא יודע לתת לה מילים.

הוא לא יכול להסכים עם הרעיון הזה, אבל ליבא לפומא לא גליא. אין מי שירים את הקול, אין מי שידבר על הקושי. מנהיג נקרא בעברית "דַּבָּר", כי אחד מתפקדיו הוא לדבר. גם לדבר על לב ירושלים, אך גם לדבר ולדובב את הלב של ירושלים. לומר בקול את מה שרבים חושבים או מרגישים.

בואו נדמיין מצעד אדיר של עשרות אלפי אנשים, בו צועדים סבים וסבתות, נשים וגברים, ילדים וילדות. מצעד שמרים את קולה של המשפחה ושל הזוגיות. את קולם של הגברים והנשים שאוסרים עליהם להיות גברים או נשים. מצעד שיתן לגיטימציה לדעות שמאמינות במוסד המשפחה (רעיון של חברי הרב פנחס עציון). מצעד שיהיה פתחון פה למאות אלפים מושתקים שלא יכולים לומר את אשר על ליבם. זה יהיה קידוש ה' גדול, וזה יהיה ארוע שבו הציונות הדתית באמת תעשה מהלך שמוביל את החברה כולה.

מצעד הדגלים הראה לנו שבכוחנו לחולל שינוי. אבל, באותה המידה אפשר להתנכר לתפקידנו ולכוחנו. הציונות הדתית נמצאת כיום בפרשת דרכים, כיצד להתנהל מול התרבות הפרוגרסיבית. האם להיסחף אחריה, לאמץ את דרכה וערכיה, ובכך הציונות הדתית תיעלם מהמפה, או שהיא תהיה כח חלוץ המרומם את רוח האומה.