פרק בהנדסת תודעה: הקשר בין מוכנות למלחמה לשילוב לוחמות

כתבות חשובות עם שאלות מיותרות

ב 6 ביולי שודרה כתבה שכותרתה: "מתרגלים מלחמה בעזה: השריונרים שהוקפצו לאימון פתע על טנקים". כתבה מצוינת וראיון רהוט עם מח"ט 401 העוסק במוכנות חטיבת השריון למלחמה.

לקראת סוף הכתבה לא ניתן היה כנראה לחמוק משאלת הכתב: "מה אתה חושב, בנות יכולות להיות טנקיסטיות?" והמח"ט בחר לענות כי: "זו שאלה שכבר לא רלוונטית כי הוכח שכן. אני נשוי לאשה ובן של אישה. אני יודע למה נשים מסוגלות והצבא, אני מאמין במערך המקצועי שלו שיחליט איפה הן יכולות להשתלב ואיך, ואנחנו נקבל בברכה בכל מקום שיחליטו שזה נכון ומתאים. אם יש צורך מבצעי ומולו יש התאמה, הולכים על זה".

כמי שנשוי לאישה ואב לשתי בנות ששירת גם בתפקידי לחימה, מטה ופיקוד באותו צבא- אין לי ספק באשר ליכולתן של נשים לתרום המון לצה"ל בפרט ולביטחון המדינה ככלל. לגבי חלקה השני של תשובת המח"ט- ניכר כי הוא תודרך לענות כפי שענה, שכן ביטל את דעתו שלו וסמך על מערך מקצועי שיחליט בכדי שהוא יקבל את החלטתו וישלבן בברכה. האין למח"ט שריון דעה מקצועית המבוססת על ניסיון וידע מעשי ותאורטי מתפקידיו הקודמים?

בוודאי שישנה, גם אם אינה מבוססת דיה על כלל המרכיבים המקצועיים הנדרשים. אך למרות זאת בחר הוא שלא ליפול לבור שנכרה ולהביע דעה היכולה להתפרש כלא קונפורמית למערכת בה הוא משרת או לויאלית למפקדיו, חלילה. בהשאלה מעולם לחימת השריון- המח"ט בחר בתרגולת חמיקה משאלה מכשילה שנורתה כמו טיל לעברו וסיכנה אותו ואת עתידו, והפעיל מיסוך עשן ו"מעיל רוח" כנגד הכתב ששיגר את הטיל לכאורה.

שלושה ימים קודם לשידור כתבה זו, ב-3 ביולי, שודרה באותו ערוץ כתבה תחת הכותרת: "מתכוננים לחיזבאללה: מפקד חטיבת הנח"ל סוגר שנה בתפקיד". גם שם מתכונת הכתבה הייתה זהה ולקראת סוף הריאיון עם המח"ט שאל הכתב: "...ואי אפשר לדבר עם מפקד חטיבת חי"ר בצה"ל בלי לשאול על אחד מתפוחי האדמה הלוהטים כעת בציבוריות הישראלית, שירות נשים בחטיבות המתמרנות. אישה יכולה לשרת היום בחטיבת הנח"ל? לוחמת?". תשובת המח"ט הייתה כדלקמן: "אני לא פוסל באופן גורף שום דבר. אני חושב שכל דבר הוא צריך להיבחן בעיניים מקצועיות: האם הדבר הזה באמת יכול להתממש? ואם הדבר הזה בפיילוט יצליח ויהיו לנו נשים לוחמות בחטיבות החי"ר, אז אנחנו נשמח על זה, כנראה צה"ל יתחזק וגם החטיבות הלוחמות יזכו בעוצמה הנשית, שהיא ללא ספק עוצמה גדולה מאד".

תשובתו הזהירה של מח"ט הנח"ל הביאה אותו בבטחה לסוף ראיון מוצלח, מבלי שנאלץ לדרוך על מוקש קופץ שעלול היה לנטרלו בטרם עת בשל הבעת דעה אישית בנושא.
קווי דמיון לא מפתיעים במיוחד קיימים בין תשובתו של מח"ט הנח"ל למח"ט השריון. נראה כי שניהם תודרכו והתכוננו לשלב השאלה הזהה אודות שילוב הלוחמות ביחידותיהם, עם מסרים מערכתיים ברורים עבורם ומעורפלים משהו עבור הצופים. שניהם "בחרו" באותו סגנון תשובה, פחות או יותר, וכפי המצופה מקצין בשירות פעיל לא סטו מהקו שהוגדר לכאורה.

כצופה מן הצד תמה אני, כרבים בציבור הישראלי, מה באמת ובתמים חושבים הקצינים הבכירים הללו? האם הם חשופים למחקרים, לנתונים ולעובדות הנוגעות לשילוב נשים כלוחמות? האם ניתנה להם ההזדמנות ללמוד אודות הנושא ולהביע בפני מפקדיהם ובפני הועדות המקצועיות את דעתם האמיתית והכנה, ללא שום חשש ומורא.

הכנסת סוגיית שילוב הלוחמות לכתבה העוסקת במוכנות החטיבות הלוחמות למלחמה, הייתה מוקש שנוטרל בהצלחה על ידי המפקדים, בזכות הכנתם מראש לכך לאור מודיעין מקדים, לכאורה. אך עם זאת ראוי לשאול מדוע זה היה צורך להכניס את זו השאלה מלכתחילה לתוכן הריאיון והכתבה? האם ציפו הכתב והעורך לתשובה אחרת מפי מפקדים בכירים בשירות פעיל שערכי צה"ל כנגד עיניהם?! הרי מצופה מכל קצין בצה"ל שיביע את דעתו האישית באופן ראוי ומקצועי בפורומים סגורים וכלפי חוץ עליו לייצג את עמדת הצבא כפי שסוכמה בהחלטת המפקדים המוסמכים. אילו היו אומרים המח"טים את דעתם האישית והכנה- היו כושלים הם במבחן ערכי צה"ל הבסיסי ועלולים היו לגרום נזק גדול יותר לצבא וליחידתם.

משום כך הכנסת השאלה המוזמנת לכתבה העוסקת במוכנות למלחמה הייתה מיותרת והיה מקום למנעה מראש על ידי דובר צה"ל. עצם שאילתה, ועל אחת כמה וכמה קבלת המענה האמור מהמפקדים, הפך את המח"טים בעל כורחם למעין כלי משחק בהנדסת תודעה של גורמים בעלי אג'נדה זרה שמקומם אינו בצבא.

משל ונמשל

העיסוק בשאלת שילוב הלוחמות ביחידות הלוחמות מזכיר את "משל החמור, הנמר והאריה" שזכה לפרק ב'. אך בטרם נמשיך אבקש שלא לייחס למפקדי החטיבות הנכבדים שרואיינו דבר וחצי דבר מהדמויות במשל ומהנמשל. להלן חלקו הראשון של המשל:

אמר החמור לנמר: "העשב כחול". השיב הנמר: "לא, העשב ירוק".
הדיון התלהט, והשניים החליטו להגיש את הנושא לבוררות, ולכן פנו אל האריה.
כשהתקרבו אל כס מלכותו של האריה, החל החמור לצעוק: ′′הוד מעלתך, האין זה נכון שהעשב כחול?" השיב האריה: "אם אתה מאמין שזה נכון, אז העשב כחול".

החמור המשיך בשלו ואמר: ′′הנמר לא מסכים איתי, סותר אותי ומעצבן אותי. בבקשה תעניש אותו". לאחר מכן הכריז המלך: ′′הנמר ייענש בשלושה ימי שתיקה". החמור קפץ משמחה והלך לדרכו, מרוצה וחוזר על עצמו ′′′העשב כחול, העשב כחול...".

שאל הנמר את האריה: "הוד מלכותך, מדוע הענשת אותי, אחרי הכל, העשב ירוק?".
ענה האריה: ′′אתה הרי ידעת וראית שהעשב ירוק." שאל הנמר: ′′אז למה אתה מעניש אותי?"
השיב האריה: "זה לא קשור לשאלה אם העשב כחול או ירוק. העונש הוא כי זה משפיל עבור יצור אמיץ ואינטליגנטי כמוך לבזבז זמן בוויכוחים עם אידיוט, ונוסף על כך, באת והטרדת אותי עם השאלה הזו רק כדי לאמת משהו שכבר ידעת שהוא נכון!"

כאמור, חלקו השני של המשל קצת פחות מוכר וידוע, אך אינו נופל מקודמו: "ראתה האתון כי טוב, וכי בן זוגה החמור זוכה לקשב והבנה מצד האריה. הלכה אל הנמר ואמרה לו: אני והסוס שווים ביכולותינו". השיב הנמר: לא, אתם לא".

שוב התלהט הדיון ושוב החליטו השניים להגיש את הנושא לבוררות בפני האריה.

כשהתקרבו אל כס מלכותו של האריה, החלה האתון לצעוק: "הוד מעלתך, האין זה נכון שאני והסוס שווים ביכולותינו?" השיב האריה: "אם את מאמינה שזה נכון, אז אתם שווים ביכולותיכם".
האתון המשיכה בשלה ואמרה: "הנמר לא מסכים איתי, סותר אותי, מבלבל אותי עם עובדות ומעצבן אותי. בבקשה תעניש אותו". לאחר מכן הכריז האריה: "הנמר ייענש וילך מעתה לצוד ולרעות יחד עם האתון המוכשרת, שיכולה הכל כמו כל חיה בממלכת החיות".

חזרה האתון אל בן זוגה החמור בנעירות שמחה: "אני יכולה הכל, אני יכולה הכל על הדשא הכחול". שאל הנמר המופתע את האריה: "הוד מעלתך, מדוע הענשת אותי, אחרי הכל אין האתון והסוס שווים ביכולותיהם?"

ענה האריה: "אתה הרי ידעת וראית שיש הבדל בין אתון לסוס". שאל הנמר: "אז למה אתה מעניש אותי?" השיב לו האריה: "כשתלכו לצוד ולרעות יחד אף חיה לא תיטרף על ידך, כי האתון אוכלת הדשא סתם תפריע ולבסוף תאלץ לטרוף אותה או למות מרעב ותשישות. האתון שתנסה לברוח מפניך תבין במהרה שאינה רצה מהר ואינה קופצת גבוה ורחוק כסוס, ועל כן אינה שווה לסוס. כך בסופו של דבר יהיה לי, האריה, שקט משניכם ומכל הרעיונות הפרוגרסיביים של יתר האתונות והחמורים".

מהמשל לנמשל, ללקחים ולסיכום

הנמשל- סוגיית גיוס נשים כלוחמות ביחידות מובחרות בשם ערך השוויון העומד להכרעה בפני צה"ל ובג"ץ, כשכל שנותר לקוראים הנבונים הוא להחליט מי החמור או האתון, מי הנמר ומי האריה.

הלקחים- בזבוז הזמן הגדול ביותר הוא להתווכח עם הטיפש והקנאי שלא אכפת לו מהאמת, מהנתונים, מהעובדות או מהמציאות, אלא רק מניצחון אמונותיו ואשליותיו. עם זאת ישנם מקרים בהם לא נותרת ברירה כשמדובר בעניינים של חיים ומוות או בטחון המדינה.

יש אנשים שלמרות כל הראיות שהוצגו בפניהם, אין להם את היכולת להבינם ולקבלם. אחרים מסונוורים מאגו, שנאה וטינה, כשהדבר היחיד שהם רוצים זה להיות צודקים גם אם הם לא, או לפחות להיחשב כאלו גם אם בסתר ליבם יודעים הם כי אינם. כאשר הרגשות מטפסים גבוה, האינטלקט יורד נמוך וכשהראש חולה כל הגוף סובל.

שורה תחתונה שאותה יודע כל אריה (בערבית- אסד)- נשים לוחמות ביחידות מובחרות ומעורבות אינן מתכון מנצח למלחמה במזרח התיכון.