מבולבלי עליון

החודש הוגשה לבג"ץ עתירה מחוצפת מאין כמותה: "בגץ 4395/24 הרשות הפלסטינית נ' הכנסת".

רשות הטרור, שבהנהגתה ובשורותיה פועלים מחבלים ותומכי טרור החפצים בהשמדת ישראל, מנצלת את הדמוקרטיה הישראלית בשעת מלחמה, כדי לעתור נגד הכנסת, הממשלה והיועצת המשפטית לממשלה, בעניין הגבלת העברת הכספים לרשות. כספים המוקצים לתשלום משכורות למחבלים!

יש שיאמרו שרשות הטרור מנסה עתה את מזלה בעתירה ישירות לבג"ץ לאחר שניסתה בדרכים מגוונות להשיג את מבוקשה, בסיוע מאמצים מדיניים ודיפלומטיים כאלו ואחרים, אך ללא הצלחה. יש שיאמרו שבעורמתה מנסה הרשות לנצל למטרותיה את האקטיביזם השיפוטי חסר המעצורים של בג"ץ, או הטרללת המשפטית - מנהיגותית בה מצויה המדינה שנכבשה על ידי הרשות השופטת ושלוחיה, לכאורה.

יתכנו סיבות נוספות ומגוונות לעתירה של רשות הטרור לבג"ץ ויתכן כי זהו בסך הכל "בלון ניסוי" שהופרח מהמוקטעה שברמאללה על "נייר שספג הכל".

אך בכך לא תמה התמיהה. בתשובת בג"ץ שניתנה ב-19 ביוני, עליה חתום השופט שטיין, ניתנה החלטה בזו הלשון: "הבקשה תידון ותוכרע על ידי ההרכב שידון בעתירה". משמע- במקום לדחות את העתירה על הסף ולעשות מהמסמך "טיארה" (מטוס בערבית), מתכוון בג"ץ לכנס הרכב שופטים לדיון בעתירה, על חשבון משלם המיסים הישראלי וזמן שיפוט יקר.

תהייה נוספת ובסיסית בבואנו לבחון את הסוגייה עוסקת בשאלת "זכות העמידה" של רשות הטרור בפני בג"ץ. מי בדיוק העניק לרשות את הזכות הנעלה הזו בשם מדינת ישראל? לא זו אף זו, זכות העמידה הינה רק אחת מעילות הסף להגשת עתירה בפני בית המשפט, משמע- יכול היה השופט להיעזר בעילות האחרות העומדות לרשותו בבואו לדחות על הסף את העתירה החצופה.

מבין העילות הנוספות בהן לא בחר השופט שטיין נמצאת עילת "אי-השפיטות"- טענה שיכול היה השופט להחליט לאורה משום שהעניין הוא בעל גוון פוליטי במידה לא מבוטלת. עילת דחייה נוספת יכולה הייתה להיות "אי ניקיון כפיים", שהרי ידיה של רשות הטרור מגואלות בדם יהודי שעודנו ניגר בעוונותיה, ולשונה מפיקה דברי נאצה והסתה שעד כה אף לא גינו את הטבח הנורא ביותר של יהודים על אדמת ארצנו הקדושה בעת החדשה.

תקדימי בג"ץ בשירות האומה?

בתקופה האחרונה, יש לתמוה על דיונים נוספים שבוחר בג"ץ לקיים בעתירות המוגשות לו מטעם או בשם אויבינו. כך לדוגמא בחר בג"ץ לדון ב-23 באוקטובר בעתירה שהוגשה כיממה קודם לכן וימים ספורים אחרי הטבח, על ידי ארגון "רופאים לזכויות אדם": בג"ץ 7624/23, רופאים לזכויות אדם נ' צה"ל ואח'. בעתירה ביקשו הרופאים מבג"ץ להוציא צו בהול נגד פינוי בית החולים "אל-קודס" שבעיר עזה בהתבסס על דיווח מבית החולים לפיו: "קצין צה"ל התקשר לפני זמן קצר לבית החולים והורה לאנשיו לפנות אותו מיד, תוך ציון כי במקום עתידה להתבצע פעילות צבאית בטווח הזמן המיידי".

העתירה הוגשה בלא שנעשתה פנייה סדורה לצה"ל לשם מיצוי ההליכים, דבר שכשלעצמו מהווה עילה בעבור בג"ץ לדחות את העתירה על הסף. זאת מלבד הציפייה ההזויה לכאורה של רוב אזרחי ישראל באותה עת לפחות, שלאחר שיהודים נטבחים וכשתותחי צה"ל רועמים- שופטי ישראל לא יפריעו. אך לא כך היה הדבר שכן הנשיא הזמני של בית המשפט העליון עוזי פוגלמן החליט שיש לדון בעתירה ומינה לשם כך הרכב של שלושה שופטים: השופטת רות רונן, השופטת דפנה ברק-ארז והשופט חאלד כבוב.

בסופו של הדיון, בו השיבה הפרקליטות הצבאית לעתירה, אמנם נדחתה העתירה בנימוק שהיא "הוגשה ללא בסיס עובדתי מינימלי" ולא נקבע חיוב בהוצאות משפט. אך בהחלטתו לדון בעתירה מלכתחילה, קבע בית המשפט תקדים לכאורה, שייתכן ועודד את רשות הטרור לעתור בעצמה, לפיו בג"ץ דן בעתירות המוגשות בשם אויבי ישראל נגד צה"ל ומוסדותיה הרשמיים של המדינה, גם בזמן מלחמה ללא הכרח במימוש זכות העמידה!

דוגמא נוספת וחיובית דווקא, המוכיחה כי בג"ץ יכול לנהוג אחרת, פורסמה ב-18 בפברואר השנה, עת דחה בג"ץ על הסף עתירה שהגישו 62 משפחות של עצורים עזתים המוחזקים בישראל. משפחותיהם דרשו כי בניהם יראו עורך דין וכי יימסר להן מידע על אודות מצבם ומקום הימצאם. כאמור, הפעם דחו השופטים סולברג, וילנר ורונן את העתירה תוך שימוש בנימוקים טכניים, לפיהם העתירה כורכת מקרים שונים באופן שמקשה על בירורה, אך לא חייבו את המשפחות בתשלום הוצאות למדינה, לידיעת ציבור משלמי המיסים ו"מסדרי האבירים".

יש לציין כי הייתה זו הפעם הרביעית בה משפחות עזתיות "תמימות" ניסו לדלות מידע על אודות בניהן העצורים בישראל באמצעות מערכת המשפט הישראלית. בשתי עתירות שקדמו לזו, נמסר משום מה מידע לגבי מקום הימצאם של עצורים שונים באופן חלקי. מיותר לציין כי מידע על אודות החטופים הישראלים, או אפשרות לבקרם באמצעות נציגי ארגוני זכויות אדם מתחסדים וצבועים- לא ניתנו.

איפכא מסתברא

עולה התהייה ומקנן הספק לאור החלטת שופטי בג"ץ בעתירה האחרונה "בגץ 4395/24 הרשות הפלסטינית נ' הכנסת, הממשלה והיועמ"שית", האם השופטים בירושלים יותר מתוחכמים, תחבולניים ונועזים מהעותרים הערבים ברמאללה או בעזה, ממדינות העולם המערבי ומרוב העם אשר בציון. האם ישתמשו הם בעתירה לצרכי הביטחון הלאומי של מדינת ישראל, המצויה עתה בעיצומה של מלחמה רב-זירתית, כולל זו המשפטית-הבינלאומית. האם תשמש העתירה כחרב פיפיות שתאפשר לגבות מחיר גבוה יותר מרשות הטרור ותומכיה, או שמא מדובר בעוד פארסה משפטית הזויה שתיכתב בספרי ההיסטוריה והמורשת המשפטית במדינה?

היתכן שבית המשפט קורא היטב את מצבה המשפטי הבינלאומי הרגיש של מדינת ישראל, כדוגמת התביעה של דרום אפריקה בפני בית המשפט בהאג, ומכין תגובת נגד מבעוד מועד? הרי ככל שהרכב מכובד של שופטי בג"ץ ידון בכובד ראש בעתירה ויפרסם את פסק דינו, כך יקבעו מסמרות משפטיים לעתיד לבוא בישראל ומחוצה לה. פסק דין מנומק וברור יהווה אדן משפטי ממנו יקשה על בתי משפט מקומיים ובינלאומיים להתעלם, ככל שיוגשו עתירות נוספות בעניינים דומים. פסק דין שכזה יכול לסכל פניות עתידיות לבתי דין שונים, שאילולא כן ובהעדר התייחסות משפטית ישראלית מעמיקה תישאר פירצה בעבור התביעה, שתסכן ותעלה לישראל שבעתיים, כבהאג לדוגמא.

בג"ץ יכול להפוך את העתירה לחרב פיפיות ולמופע ראווה בינלאומי, או לכל הפחות להצגה המשפטית הטובה במדינה, לאחר שעתירות אחרות לא סיפקו לאחרונה את הסחורה. כך למשל ניתן לזמן לדיונים את ראשי הנהגת המחבלים ברשות ולחשוף עדויות ומסמכים משמעותיים שישמשו כנגדם. עוד ניתן יהיה, כתוצר לוואי של הפסיקה, לייצר עילות לעצירת כספי סיוע ותרומות לרשות, להכין מסד לתביעות שונות כנגדה וכנגד מנהיגיה ואף לדרוש את מעצרם. לסיום הפסיקה, ניתן ואף רצוי יהיה לחייב את הרשות בהוצאות משפט ריאליות.

לסיכום

מערכת המשפט הישראלית שוברת שיאים בינלאומיים ביחסה למחבלים ולאויבינו המרים בעת מלחמה. מייצרת היא תקדימים, שמחד עשויים להיות ראויים ומאידך עלולים להיות מסוכנים, על כך עוד יתהו דורות של משפטנים שיתעמקו ויחקרו את הנושא ברבות הימים.

נכון לעת הזו, יש לתהות מדוע מערכת המשפט הישראלית צריכה להיות הצדקנית ביותר מקרב בתי המשפט העליונים הוותיקים והמכובדים לא פחות בעולם המערבי. מדוע זה דווקא בישראל רואים עצמם השופטים "ניטרליים" לכאורה, כאילו שופטים הם מטעם האו"ם ולא מטעם המדינה שאותם מינתה?

מדוע ניתנת במדינת ישראל זכות עמידה לאויב בעת מלחמה? האם מצאו שופטי ישראל המכובדים עדויות למעשים דומים בהיסטוריה האנושית ובמשפט המשווה הבינלאומי, המחייב אותם לכאורה, לנהוג באופן דומה כלפי אויבינו בעיצומה של מלחמה? האם היה עולה על הדעת שבית המשפט העליון האמריקני היה דן בעתירה של היפנים, ימים ספורים אחרי מתקפת הפתע על הצי האמריקני בפרל הארבור במהלך מלחמת העולם השנייה? האם היה עולה במוחו הקודח של שופט עליון ופטריוט אמריקני לדון בעתירה של ארגון הטרור "אל קעידה" ימים, שבועות, חודשים ואף שנים אחרי מתקפת הטרור הקשה ביותר על אדמת ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001?

מיטיב לסכם את הדברים השופט בדימוס הרן פיינשטיין, בראיון לאלי ציפורי ב"גלי ישראל" אור ליום שישי: "זה פשוט עצוב לאן הגיעו שופטי בית המשפט העליון. הרשות הפלסטינית שהיא גוף פוליטי אויב שתומך במחבלים ומעודד טרור - מגישה עתירה לבג"ץ, ובית המשפט העליון במקום לזרוק אותם מכל המדרגות קובע דיון באוגוסט. עד היכן הגענו? בית המשפט אפילו לא מבין את המשמעות הנוראית, הציבורית, הפוליטית והמורלית (להחלטה שכזו). נותנים פתח לגוף עוין, גוף אויב, לדון בבית המשפט בישראל על הנושא הפוליטי ולא המשפטי".