הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, מזכירים ימים קשים בתולדות עם ישראל. חורבן, גלות אך בה בעת גם תקווה לעתיד.
ישנו סיפור עלום שמקורו לא ידוע, אודות נפוליאון שהגיע באקראי עם פמלייתו לקרבת בית כנסת בעיירה קטנה. נפוליאון הביט פנימה וראה קבוצת אנשים יושבת על רצפת בית הכנסת ולאור נרות מקוננת בבכי. מתוך סקרנות למראה הבלתי שיגרתי, שאל נפוליאון לפשר הבכי והנהי. התשובה שקיבל היתה שמדובר ביהודים שמתאבלים על חורבן ירושלים ובית המקדש.
נפוליאון המופתע שאל מתי התרחש החורבן? "לפני 1880 שנה, ואנחנו מצפים ומייחלים לחזור ולראות אותו בתפארתו" ניתנה לו התשובה מאחד היהודים. ברגע של הארה הגיב נפוליאון ואמר "עם שאינו שוכח את עברו, ומצפה לחזור לימי גדולתו, תקוותו תתגשם".
חלפו כמאה וחמישים שנים ותובנת נפוליאון התגשמה. לאחר שואה איומה, סיום בלתי נתפס לגלות ארוכה שהחלה בחורבן הבית, חזרנו לנחלת אבותינו וזכינו לראות עין בעין את התגשמות נבואות הנחמה של נביאי ישראל. הר הבית בידינו, ירושלים שלמה ונבנית, כרמים ויקבים בהרי שומרון, וילדים וזקנים מבלים יחדו בגנים ובכיכרות יפה נוף משוש כל הארץ.
בתלמוד נאמר כי הבית השני חרב משום "שהיו אוהבים את הממון ושונאים אלה לאלה שנאת חינם". יש ביננו טהרנים, מתחסדים וצבועים שמזהירים, בימים אלה, השכם והערב מפני שנאת חינם שהולכת ומתעצמת בחברה הישראלית. לדעתי מדובר במצג שוא. בין הישראלים בינם לבין עצמם אין שנאת חינם. ישנה פוליטיקאים קטנים, פרשני פייק תקשורת, ועמותות נתמכות חו"ל, שמלבים יצרים ומעוררים מדנים על מנת להשיג מטרות אישיות. פוליטיקאים שנואמים על איחוי וריפוי שמאחוריהם מסתתרים שסעים ושנאות.
אין מדובר בשנאת חינם של מלבי האש הזרה. מאחורי השיסוי והשנאה יש מחיר מלא בדמות אינטרסים פוליטיים, בולשביקים, מרקסיסטים, כלכליים ותאוות שלטון. רק מצפים מהימין שכל הזמן יתנצל יתגונן, יחבק ויאהב -בחינם. קשה לי מאד עם רגש הנחיתות. לעולם לא אשכח את כפר מימון שבו אהבת חינם והחיבוקים המתרפסים, הובילה לגירוש היהודים מגוש קטיף, ועדיין יד הגירוש נטויה. גם לענוותנות היתה תרומה לחורבן הבית, שריפת ההיכל והגלות. אנחנו בעיצומה על מערכה היסטורית על דמות מדינת היהודים ועתידה. השמאל מבין את גודל השעה והימין עדיין מחפש אהבה והכרה.
בימים אלה רוח יום קטנות מכסה את אופק חיינו, הציונות הרוממה מוחלפת בשקריות "הטוב המשותף" לנו ולצרינו, המדינה היהודית תקוות הדורות, מאבדת את ייחודה ומומרת במדינת כל אזרחיה. הנהגה שמשרה תחושה קשה של אבדן עצמאות ורפיון אמונה בצדקת הדרך, וגם לא מבינה מהי אנטישמיות. בנוסף ובעיקר ויתור על בנין קומתנו הרוחנית והשעבוד לחומרנות ולעכשווי. העבר -אין, העתיד – עדיין ובעיקר התמכרות להווה שכולו הרף עין.
אין לי ספק שמדובר בקושי זמני שיחלוף במהרה. מתוך משבר המנהיגות והרוח נרים ראש וניזכר בדברי הנביא זכריה "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבו".