מדינת יתום

עד שהופיע בנימין זאב הרצל לא היה מנהיג אחד בולט שיוביל את המחנה בדרכו לגאולת ישראל. ואז עלה על הבמה האדם כזיק נשגב כמנהיג של התנועה הציונית.

מכוח השכלתו וקסמו הגיע מנהיג שאליו זרמי רגשי אהבה מהעם המפוזר ודל האמצעים; הדליק ניצוץ של תקווה אחרי אלפיים שנות חדלון פוליטי יהודי. כבר ב-1895, לפני כינוס היסוד של ההסתדרות הציונות, בלי להתמנות או להיבחר, החליט "לשים את עצמו בראש מאמץ עבור היהודים".

עד כמה שרוח סנטימנטלית נשבה בו, הייתה לו ראייה חדה ונוקשה באשר איך לפעול. כפה על שותפיו אירוע רב-פאר עם תחושה של עושים היסטוריה; שקל כהחלטה רדיקלית מולדת חלופית באוגנדה; כשהתוודה למצב הדמוגרפי הציע להניס את הערבים מארץ-ישראל. לא משתקפת כאן נפש הססנית, מתלבטת או חלשה. לא נרתע לקבל החלטות וחתר לממשן. בשלב מסוים כתב ביומניו את המשפט הבא: "ערפל קל מתחיל לעלות סביבי, וייתכן שזה יהיה הענן שאתהלך בו".

מהרגע שסבר הרצל ב-1897 שיעברו 50 שנה להקמת המדינה היהודית, רצה הגורל שעלה על הבמה דוד בן-גוריון שנה לאחר התחזית של חוזה המדינה, והכריז על הקמת מדינת ישראל ב-1948. צוידו בן-גוריון בתכונות אופי של רצון ברזל, תחושת שליחות היסטורית, תקיפות ללא פשרות כלפי מתחריו היהודים – יעידו פרשת אלטלנה ופירוק הפלמ"ח – ונוקשות בלתי מסויגת כלפי ערבי הארץ. ניהל מלחמת הקוממיות ביד רמה, גרש ללא רחם המוני ערבים, וסיפח שטחי מולדת שנכבשו מעבר לגבולות החלוקה.

מנהיגות ואכזריות

יש נטייה לזהות מנהיגים גדולים עם אלה שמובילים את העמים או המדינות שלהם בעתות מלחמה. בצד הבדידות המאפיינת אישים דגולים שעולים לפסגת השררה, ידעו מנהיגים גדולים להפעיל כוח ואלימות נגד אויבי פנים וחוץ. כל מי שמסכן את המדינה, שיפגוש מנהיג קשוח ואף אכזרי.

ההיסטוריון-דיפלומט מקיאוולי גרס שמנהיג יעדיף שערורייה עקב מידותיו הרעות והבלתי-מוסריות לכאורה, מאשר לאבד את המדינה על-ידי מדיניות רופסת. כאחד ההוגים הראשוניים של תורת הריאליזם הפוליטי, מקיאוולי ציין את נושא המלחמה כלימוד החשוב ביותר של הנסיך.

הרעיון שהמטרה מצדיקה את האמצעים שננקטים בולט אצל הסוציולוג מקס וֶבֶר, כמו מקיאוולי. ובר התלבט בסבך המוסרי שפוליטיקאי שרוי בו בהתמודדות מול הצורך להפעיל אלימות כדי להשיג את יעדיו. עם זה קבע נחרצות: "האמצעי המכריע בשדה הפוליטי/מדיני הוא אלימות". ועל מדוכה זו יושב הפוליטיקאי, חש את הפרדוקס בין מוסר והצלחה, ולבסוף בוחר או נאלץ לבחור באלימות. הוא תופס את כובד האחריות שלו כלפי עמו ומדינתו, ולא יכול אלא לעשות המוטל עליו. זו שליחותו וזה גורל של מנהיג, הגיבור.

עבור הפילוסוף ניטשה המבחן של מנהיג אמתי עובר לאחר בירור מהו מוסר. הוא כותש את האסכולה של התקינות הפוליטית (בלשון ימינו) כבנאלית, בינונית, ואף הרסנית. המוסר המקובל טומן בחובו חולשה וקהות חושים מול עוצמת החיים והפוטנציאל בהם. לפי ניטשה, כוחות נפש אצילי-רוח ובריאים מזמן רוסקו בעידן הדמוקרטיה והשוויון. ניטשה התרעם על כך ופסק מתוך זעקה, "שנוראוּת היא חלק של גדולה" (terribleness is part of greatness).

האפשרות שנראה באכזריות קנה-מידה של מוסר נוגדת את ההשקפה של יהודים. לפי הסבר פרוידיאני, התרבות הגבוהה של יהודים דיכאה כל אינסטינקט של תוקפנות, ובכך הפך טבע אדם למצב נפשי של ניכור עצמי. במקום להתגאות בהנדוס מוסרי והבלטת ערכים כמו "טוהר הנשק" ו"איפוק זה כוח", כדאי שישראל תתמודד בכובד ראש בסתירה בין החיים והמוסר.

אין אבא, אין אמא

אנו עדים להפקרה בחוצות המדינה, והערבים קולטים בנקל את המצב. לכן לאויב הערבי שדה פעולה רחב ומגוון: מעשי רצח והשחתה מצפון ועד דרום, הצתת יערות, רכוש חקלאי, אוטובוסים וכלי רכב; גניבות מבתים של יהודים, הטרדה של יהודיות במרחב הציבורי, נהגים ערביים שפוגעים באזרחים תמימים בנסיעה פרועה, זריקת אבנים על נהגים ישראלים; הרעלת מזון במסעדות ומלונות, התנפלויות על יהודים בערי המדינה, עקירת עצי פרי, הפגנות עם הרמת דגל פלסטין, ערבי יפו שמריעים אללה אכבר בזמן התקפת טילים מעזה על ישראל, הנחת מחסומים בדרכים שיהודים נוסעים בהן, והריסה של אתרי מורשת של עם ישראל. המדינה מגלה חוסר אונים, הריבונות מחוללת וחלולה. דומה שקיימת השלמה מחפירה עם הרוע מצד קברניטי ממשלות לאורך השנים. יגידו שלא, אבל העובדות רשומות באותיות של קידוש לבנה.

ובר הגדיר מדינה ככלי שלטוני שמחזיק מונופול של אמצעי האלימות בחברה. בישראל, כלי נשק בלתי חוקיים למכביר נמצאים בכמויות אדירות בידי ערבים. העם חש שאין לו אבא או אמא. דור נבגד ומיותם.

האריה שחסר

משל מחוכם מספר על קרב שבו 100 אריות בהנהגת שועל הובסו על ידי 100שועלים שבראשן אריה. מאין האריה הישראלי בדמות מנהיג גדול, שירתום את העם בקרבות בזירה המדינית והצבאית בימי תקומת ישראל.

יש להודות שלא נפתרה אף בעיה יסודית שעל סדר היום הלאומי של ישראל זה עשרות שנים. כהכללה ובעיקרון - לא חיזבאללה בצפון ולא חמאס בדרום ולא אש"ף בלב הארץ; לא מגפת האלימות במגזר הערבי והבדואי בפנים ישראל ולא המיליטנטיות הבריונית שמטילים ערבים מגור על יהודים בכל מקום. ישראל מצויה מקרוב ומרחוק במלחמה ארוכה, הסוף לא נראה באופק כי לאויבנו אין תמריץ כה משמעותי שיכול לבטל את תחושתם כקרבנות ותפיסתם שאיתם הצדק.

זאב ז'בוטינסקי, מנהיג דגול בתולדות הציונות, ייחל שיקום גזע עברי גאון, נדיב ואכזר. שיהיה אכזר לשונאינו ורחמן לאחינו. יישא בגאון המנהיג את קולו רם-התהודה כי שקט הוא רפש. מסלול הגאולה נפתח ואין סיבה לחשות ולפחד כלל.

ד"ר מרדכי ניסן כותב על ישראל והמזרח-התיכון