דינמיקה של נכבה

ברגע שהערבים דחו את התביעה הציונית למדינה יהודית, הם הביעו נחרצות על ידי מלחמה ואמירה שכל הארץ מולדתם הבלעדית, ובכך רשמו התנגדות מוחלטת לפתרון של מדינה דו-לאומית או פתרון של שתי מדינות.

מכאן, מכלול של ניגודים והתנגשויות בענייני דת, תרבות, לאומיות ואידיאולוגיה, חסמו כל דרך לפיוס אמתי ודו-קיום בישראל. עבד אל-קאדר אל-חוסייני, לוחם פלשתיני אגדי במלחמת 1948, ניסח את מצב העניינים במילים: "זה אנחנו או הם" (בספרו של דני רובינשטיין בשם זה).

היהודים היו מעט פחות נחושים לראות את הארץ מתרוקנת מערבים, משהיו הערבים נחושים שתתרוקן מיהודים. בעומדים על מקומם של ערבים במדינה היהודית החדשה לכשקמה, מנהיגי הישוב והמדינה ראו בחיוב הגירת ערבים לחו"ל. בספר של עאדל מנאע, נכבה והישרדות, מופיעים דברי ציונים ברוח כזאת.

אסון וביטחון

הנכבה של 1948, משמעו, טרגדיה ערבית ואובדן פלשתין. החלטות ומעשים שהניעו את הדינמיקה הקולקטיבית הערבית מראש גרמו לכך. זו לא תהיה הפעם האחרונה של יצר אובדנית והתנהלות נמהרת כמנת חלקם של הערבים.

עם קום המדינה לא איימה ישראל כלל על השלמות הקהילתית של ערבי המדינה. השפה הערבית זכתה להכרה ולמימון, חופש הדת למוסלמים ונוצרים התקבלה כמובן מאליו, והמדינה אף השלימה עם זהות לאומית פלשתינית שהתפתחה עם השנים. המנצחים היהודים במלחמה אפשרו לאויב התוקפן והמובס ליהנות משירותים סוציאליים, השכלה גבוהה, ניידות מקצועית, ומהשפעה פוליטית בזירה הציבורית התוססת של ישראל.

אי-לכך, ההתקדמות הערבית והגידול הדמוגרפי לא עוררו הכרת הטוב ורצון טוב כלפי ישראל. בדברי שני ח"כים אחמד טיבי ויוסף ג'בארין ב-2019, הערבים "הם הבעלים של הארץ".

התקדמות והתפרעות

המטרה הערבית היסודית, הלאומית והאידיאולוגית, היא למחוק את האתוס הציוני של המדינה. המשמעות היא, ביטול חוק השבות ואת החוק של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בקושי תמצאו ערבי שיגיד שישראל היא מדינה יהודית לגיטימית. הנאמנות של האוכלוסייה הערבית ניתנת לקהילה המקומית ולמשפחה החמולתית, לעם הפלשתיני שהיא חלק ממנו, ולאסלאם ולעולם הערבי (ויש גם לאיראן).

בשם מאבק תעמולתי ואידיאולוגי נגד ישראל, נזרקות לאוויר העולם סיסמאות כגון: מדינת כל אזרחיה, מדינה חילונית-שוויונית ופוסט-לאומית, ומדינה דו-לאומית. מילות קוד אלה גוזרות כלייה על המדינה היהודית

ציבור של שופטים, שרים וח"כים, רופאים ומנהלי בתי חולים, מדענים ופרופסורים, ממחיש את המדיניות הליברלית ששוררת בחברה הישראלית כלפיה הערבים. הכישרונות והיכולות שבאים לידי ביטוי במגזר הערבי הם מחמאה לציבור הערבי על הישגיו, וגם לציבור היהודי על פתיחותו.

אבל יש רובד של מציאות נוספת, ובעייתית. כאשר נחתו טילים על ישראל במלחמת עזה מאי 2021, תקפו באכזריות ערבים בלוד ורמלה, יפו ועכו - בתי יהודים, הציתו בתי כנסת ומכוניות, שרפו מלון, רצחו שני יהודים ופצעו אחרים. ימי אימה אלה בישראל זכו בשם הנלעג והמביש "פוגרומים". קריאת המלחמה האסלמית בוקעת לחלל האוויר "אללה אכבר" – ואף חרותה על סלע בנגב.

הסירוב הערבי לקבל את מרות המדינה על מנגנוניה, בראשית שנת 2022, מצא ביטוי בשכונת שמעון הצדיק (שייח' ג'ראח) בירושלים. תביעות ערביות ללא ביסוס משפטי הוצגו מול זכויות חוקיות יהודיות ביחס לבתים בשכונת המריבה. טירוף אחז בערבים שפתחו במעשי אלימות והרס. ילדה ערביה בת-13 (!) דקרה אישה יהודייה צעירה בדרכה עם חמשת ילדיה, ובקבוקי תבערה הושלחו לבית של יהודים (שבנס יצאו לשבת).

במרחבי הארץ התגלתה משך שנים רבות חולשה שלטונית מול מעשי בריונות וטרור מטובּא זנגרייה בצפון ועד שגב שלום בדרום.

ערבים עושים, יהודים מגיבים

בכל הקשור ליחסי יהודים – ערבים מתארכת רשימת הפרת החוק והסדר הציבורי: הברחת כלי נשק וסמים ממצרים, לבנון וירדן; בניה פרועה ובלתי חוקית; הטלת אימה על בעלי עסקים בסגנון של מפייה כדי לגבות דמי חסות; דריסה זדונית בכלי רכב נגד אזרחים וכוחות משטרה; הרעלת אוכל על ידי עובדים ערבים במסעדות; והתנהגות רעשנית ופראית במקומות ציבור כמו בריכות שחיה וגינות ציבוריות. כדאי להוסיף לרשימת הפשעים את הצקת סטודנטיות יהודיות במכללת צפת. ערבים ארבו ליהודים ורצחו אותם במפתיע באתרי מעיינות ויערות.

בעוד רוח קרב מפעמת בלב הערבים, יוצאת ישראל מגדרה כדי להטיב איתם. יש דוגמה מאלפת במדיניות של אפליה מתקנת – איפה ואיפה – בקבלת סטודנטים ערבים באוניברסיטאות ובמכללות על בסיס העדפה לאומית. בעלי ציונים נמוכים מתקבלים למחלקות, למשל תכניות לרפואה, והמועמדים היהודיים נאלצים לנסוע ולהירשם בחו"ל. מי באמת קרבנות האפליה בישראל?

אם יהודים קוראים לשלום ומראים רצון טוב, זהו ברוב המקרים אקט של כניעה לפי התרבות הפוליטית של המזרח-התיכון. כאשר זורעים הערבים אנדרלמוסיה בכבישי הארץ ובעריה, זו לא מחאה אזרחית אלא כאוס והתקוממות.

מיתוס של דו-קיום

ללא מודעות להשלכות ממעשיהם, כמו חילול הר הבית וביזוי חיילי צה"ל, הערבים מגלגלים קדימה את הדינמיקה של נכבה עתידי, באור התקדים מ-1948 ובדרך להסלמה והתנגשות רבתי וצפויה.

בהתגברות העמדה הרדיקלית אצל ערביי הגליל - מדור כפוף לדור זקוף – ניכרת בעליל התודעה של בני המגזר כמנוכרים מהמדינה, לעומתיים למשטרה. כך "חונכו" דורות של צעירים ערבים בישראל. כשערבים רוצים לציין זיכרונות מן העבר, קיים נוהג נוסטלגי של ביקורים בכפרים שהיו בעבר, שנמחקו או שקמו על חורבותיהם ישובים יהודיים. תיאטרון פוליטי מעין זה הוא כלי לשרטט את המפה שאמורה לחדש ימיה כקדם.

ח"כ מנצור עבאס, המתנהל בדרכי חנופה, גמישות וסחטנות, הוביל את מפלגת רע"ם האסלאמית ליטול חלק בקואליציה של ראש הממשלה נפתלי בנט ב-2021. הוא מכנה את קהל בוחריו בשם "שרידי הנכבה". בין הפוליטיקאים הערבים נוהג מגונה לכנות טרוריסטים פלשתינים שחוסלו כשהידים למען פלשתין, ולהדביק את התווית של טרוריסטים ללוחמי צה"ל שמגנים על המדינה ואזרחיה נגד טרוריסטים פלשתינים.

אין הפתעה בכך שרוב רובם הכמעט מוחלט של מצביעי המגזר הערבי מטילים את הפתק בבחירות הכלליות עבור שתי המפלגות הערביות. המיתוס של דו-קיום יהודי – ערבי, שפה ושם אור של אנושיות עולה בנקודות מפגש כמו בעבודה, הופך לאפלה קודרת בין שני העמים. בקמפוסים באוניברסיטאות הסטודנטים היהודים והערבים חיים בנפרד; בעתות הפגנות בעלות גוון פוליטי מרימים הערבים דגל פלשתין, היהודים את דגל ישראל. בכך מתגלה כשל האזרחות המשותפת, הפגומה מן היסוד, במדינת היהודים.

הנוכחות של ערבים אנטי-ציונים במדינה יהודית, זו אנומליה אידיאולוגית. לצפות לנאמנותם הפטריוטית, זו בלתי סבירה. לגנות הזיקה שלהם לעם הפלשתיני, היא כנקיטת עמדה פטרונית. לדרוש שיצדיעו לדגל כחול-לבן, אין לכך היגיון. ושישראל תבטח בערבים ותשמח על הימצאותם אצלנו, זה הזוי.

ציפייה ותחזית

הערבים דוחקים ללא הרף את ישראל לקיר. לפי הערכות בלתי ברורות, כ-400,000 כלי נשק בלתי חוקיים נמצאים בבעלותם. זו מגה-איום מוחשי נגד כל יהודי וכל ישראלי במדינה. ידוע שנשקים אלה וסוגי קטל נוספים נשלפים בסכסוכי משפחות, רציחות על כבוד המשפחה, ומלחמות כנופיות. בשנת 2021 היו 126 מעשי רצח של ערבים נגד ערבים.

תקדימי אלימות קודמים מצביעים על תרחישי מרד עתידיים. היכן יוצת הגפרור הבא להתפרצות המונית?

בהתייחס לאפשרות של לחימה בצפון, מול חיזבאללה וסוריה, התריע אלוף יצחק תורג'מן לפני חודשים על הפרעות סדר קשות באזור נחל עירון שישבשו עד לשיתוק העברת כוחות וציוד ליעדיהם. בתסריט זה יקבעו בעלי זרוע ורוצחים את הטון במגזר הערבי – ולא רופאים ומורים ערביים. התנגשויות אלימות יחשפו את הריקנות והשקר בתעמולת הידידות היהודית – ערבית, ויאותתו שהממסד הישראלי הוליך שולל עם שלם עם ציור מעוות של המציאות.

המוסלמים מאמינים שההיסטוריה לצדם. מצוידים באמונה ואורך רוח, זעם ואכזריות, בסוף יתגברו על פגעי ההווה ומצוקתו. לפי הקוראן (9:33), נולדו המוסלמים להיות מעל כולם ולשלוט ביהודים. בשונה מהם, היהודים סוחבים חוסר ביטחון ושבריריות כמצב נפשי ולאומי עמוק. אך ברגעי חסד – כמו 1948 ו-1967 – הם מתעוררים למול סכנה שיש בה הזדמנות - וגור אריה יהודה נחלץ לניצחון. כעת, הערבים דוחקים את הקץ, ואף הקץ שלהם. הפזיזות של הערבים פוגשת את הבלבול של ישראל.

מן הראוי שישראל תפנים את חכמת צ'רצ'יל: פיוס מוביל למלחמה

מביטים אחורה, צופים קדימה

לאחר שערבי יפו ביצעו פוגרום ביהודים ב-1921, התייחס בשברון לב ארתור רופין שהיה מנהל המשרד הארצישראלי בעיר. דבריו נגעו בתגובת הנציב העליון הרברט סמואל לאירועים הנוראיים. ביחס למדיניות הפיוס שנקט סמואל כלפי הערבים, כתב רופין:

"אנשים המצויים אצל ענייני הארץ טוענים, שמדיניות כזו כלפי ערביי ארץ-ישראל היא נפסדת מעיקרה, כאשר אותם אפשר לרכוש רק ביד חזקה". רופין סבר שמדיניות של אימה וכוח כלפי ערבים לא ייתכנו בעיני סמואל – "שהוא ליברל, אירופאי ואדם טהור למדי. מבחינה זו חש אני קרבת-נפש אליו". דברי רופין שיקפו את הלך-הרוח היהודי שטרם עבר מן העולם.

ש"י עגנון, שחווה את אימת תרפ"ט בשכונת תלפיות בירושלים, כתב: "...מימי הפרעות נשתנה יחסי לערבים. עכשיו יחסי כך. אין אני שונאם ואין אני אוהבם. מה אני מבקש, לא לראות את פניהם." עדיף אויב רחוק משכן רע קרוב.

לישראל תהיה ידה על העליונה לכשתגיע ההתנגשות החריפה. היא מצוידת במשאבי ביטחון ואוצר של ניסיון, תחושה של אין ברירה וצדקת הדרך. הנשק, תחושת העוול, ויצר ההרס העצמי, לא יעמדו לערבים בשעת מבחן אלים. כל מאמץ לצנן את הרוחות ייכשל, וכללים חדשים ייכנסו לתוקף. אילו הערבים השכילו לראות את הנולד, והיו שוקלים את מאזן הכוחות בין הניצים, היו עוצרים את התהליך שיוביל לאבדון. דומה שנעלם מהם הפתגם הערבי הידוע לפיו החיפזון מהשטן.

מי ילך?

לפי אמנת אש"ף מ-1964, סעיף 6, יוכלו יהודים שגרו בפלשתין לפני 1917 להישאר לאחר שחרור הארץ מדי הציונים. כל השאר – וזה כולם! – יצטרכו לצאת.

אחמד שוקיירי, המנהיג הראשון של אש"ף, עלה בדמיונו "להשליך את היהודים לים", כפתרון צודק לסכסוך. הוא אמר את הדברים שלושה ימים לפני מלחמת ששת הימים ב-1967.

לא האמנה ולא המנהיג ניבאו נכון עתידות.

מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי של הפלשתינים, הביע ב-1968 את המצוקה וגם את התקווה בפנותו לישראלים : "קחו עמכם את השמות ולכו...לכו לאן שתרצו, לנו העתיד...צאו מהארץ. אז לכו, הגיע הזמן שתצאו. יש לנו עבודה לעשות בארצנו".

גם המשורר נכשל בחיזוי העתיד.

אחרי שירדן גרשה פלשתינים ב-1970, לבנון גרשה פלשתינים ב-1982, כווית ב-1991 ולוב ב-1995, וגם סוריה ב-2015, תהיה דרך כבושה בפני ישראל להגיב נחרצות לפעילות פלשתינית חתרנית המלווה במהומות ואלימות, בימי משבר ולחימה.

אכן הגיעה העת שילכו הפלשתינים.

הזֹהר, פרשת "לך לך", מספר שהישמעאלים [אבות הערבים], וצאצאי אברהם אבינו, זכו לשלוט בארץ הקדושה כשהיא ריקה "מהכל זמן רב...והם יעכבו לבני ישראל מלשוב למקומם...עד שתכלה הזכות ההיא של בני ישמעאל".

הרי הגיעה העת שיהודים ישובו הביתה.

ד"ר מרדכי ניסן מרצה וכותב על ישראל והמזרח-התיכון