טרם פתיחת שנת הלימודים מחנכים רבים עומדים היום נבוכים מול עידן חדש של תלמידים הגדלים בתרבות חדשה, תרבות הפוסטמודרנה על אגפיה השונים. אינני איש חינוך ותיק ומי אני שאתן מוסר או דרך חדשה לרבנים ואנשי חינוך גדולים ודגולים ממני.
אך מעט ממה שהאירו לי רבותי אנסה לתמצת במאמר הבא.
כמחנכים וכתלמידיו של מרן הרב קוק והרצי"ה זצ"ל אנו רגילים (ובצדק רב..) לעסוק תמיד בחיוב, בנקודה החיובית, בנקודת האור שקיימת בכל נשמה ובכל לב יהודי, באמונה שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, להיות מהצדיקים הטהורים שאינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים אור טוב וצדק. להאמין תמיד בקדושת ישראל ובאור הישועה שהולך וזורח בדורותינו.
אין ספק שבלי האמת הזאת לא נוכל לצעוד צעד אחד קדימה בדור המיוחד הזה.
יחד עם זאת סיבב לנו ריבונו של עולם אתגרים בקנה מידה עולמי שהולכים ולופתים אותנו מכף רגל ועד ראש. הם הולכים וכובשים אותנו באופן שיטתי ודורסני בכל מוקדי 'עצוב דעת הקהל' שלנו. משרד החינוך, אמצעי התקשורת, משרד המשפטים ואפילו לצה"ל הם כבר נכנסו עמוק בלי ששמנו לב.
אין ילד, נער, חייל, בטח ובטח סטודנט שלא נחשף לשטף תרבותי שתופס אותו ומעצב אותו מחדש דרך הכותרות באתרי ה'חדשות', פוסטים וירלים ברשת, הרצאות באוניברסיטה, 'תרבות' יום א' בצה"ל ובקורסי הקצינים והמפקדים. דרך סרטים, סרטונים, פרסומות, מיילים, משפטים וסיסמאות בשיטות תעמולה שחודרות לעולם התת מודע שלנו. זה לא הזיה, או גחמות מדומיינות. זו מציאות פשוטה לכל מי שרק קצת עוקב אחרי העשור האחרון, איך מה שהיה ברור ופשוט הפך לחשוך ומיושן. איך המוני אנשים בעולם, תרבויות שלמות מתהפכים מקצה לקצה, מדינות משנות את כל כללי המשחק וחוקי יסוד מתנפצים לכל עבר. היחס למשפחה, היחס לנישואין, לילודה, לכסף, למלחמות, ללאומיות הכול מתעצב מחדש.
בואו נהיה רגע כנים עם עצמנו. כמה מאתנו 'מפחדים' לדבר היום על 'הלהטבים' עם התלמידים שלנו? כמה מאתנו נמנעים? כמה מאתנו כבר רק 'קצת' נותנים לזה מקום ? ואם אחד התלמידים שלי כזה ויזמין אותי 'לחתונה שלו'? לכמה מאתנו אין תשובות מספיק ברורות בסוגיות הללו? יותר קל לנו לדבר על ההכלה והאמפתיה לכל אחד והמצוקות שלו מאשר לדבר בחריפות כנגד תופעות חברתיות הרסניות. אז הנה גם אנחנו, נפלנו בשיטה ובדמגוגיה.
אז נכון, זה לא נעים לעסוק בדברים שיש בהם קצת חוסר צניעות. יותר נח לנו ללמד גמרא ומשנה. הלכה ומוסר. לעסוק בעין הטובה ובריבוי האהבה, אבל יש זמנים שאין לנו מנוס מכך. הסכנה אורבת לפתחנו. אף אחד לא היה רוצה לדעת שהילד שלו יוצא לקרב בלי נשק ביד. והנשק כבר לימד אותנו המסילת ישרים הוא ההתבוננות המתמדת. אם הרמח"ל דיבר על חובת התבוננות בכל יום, היום זה חובה בכל רגע!
זוהי אחת מחובות החינוך שעומדת היום לפתחנו, חינוך לביקורת תרבותית. זה נכון ממש מגיל קטן. כן, אל תקבלו שום דבר כמובן מאליו (מלבד דברי תורה והקשבה לתלמידי חכמים כמובן) כל 'תרבות' שאתם צורכים תפקחו עליה אלף עיניים, מלבד איסורי תורה, תנסו תמיד לזהות מה המסר הסמוי שעומד מאחורי המילים היפות? למה הידיעה הזאת מתפרסמת דווקא עכשיו? את מי היא משרתת? על מי זה מאיים וממה הם חוששים?
ואם תשאלו - ככה יגדלו לנו ילדים פרנואידים? הססנים? פחדנים? למה לנו להכניס אותם לקרב שהם לא שייכים אליו? זו שאלה של מי שלא מבין שהוא כבר עמוק בתוך הקרב שואל, הפצועים והחללים כבר שוכבים על הגדר ומוטלים על הרצפה.
שמעתי מת"ח גדול משל, אם לפני עשור הזהרנו את הילדים להיזהר מרעש של מנוע שמתקרב לכביש, היום שכלי הרכב התפתחו וחלקם הגדול כבר נוסע ללא רעש בכלל – אנחנו חייבים להזהיר אותם להסתכל באלף עיניים לפני שחוצים את הכביש ולא להסתמך רק על רעשי המנוע המתקרבים. ככה ביותר בסכנות הרוחניות האורבות להם – עלינו לחנך אותם לזהירות מסכנות שלא תמיד מגיעות עם רעש גדול ופעמוני השכמה גדולים במיוחד. זוהי מצוות עשה מהתורה שמוטלת עלינו "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"(-הפסוק הזה נאמר בעיקר על ההישמרות מע"ז ומסכנות רוחניות, עיינו שם במפרשים).
ההיפך הוא הנכון, ככל שנחנך יותר לביקורת תרבותית – נגדל דור אמיץ עם חוסן פנימי שיודע להסתכל למציאות בעיניים ולא נבהל מאיזו שאלה 'מפחידה' שישאלו אותו בתקשורת או החברים בשכונה, במילואים ובאקדמיה.
נגדל דור שידע לעמוד נכוחה מול המרצה שלו באוניברסיטה השוטף בשטף דיבורו את כולם. לעצור אותו רגע ולשאול אותו שאלה פשוטה: רגע, אדוני המרצה - אז מה אתה בעצם רוצה להגיד בכל התיאוריה היפה שלך? שאין יותר לאום? שמדינת ישראל היא לא מדינת היהודים? שהמשפחה שלי היא לא משפחה?
התשובה והמבוכה כבר לא יהיו שלנו.
הכותב משמש כר"מ בישיבת ההסדר גבעת אולגה