אם נתבונן, נראה שבהשגחה תמיד יש קשר בין הפרשה לבין השבוע שבו היא חלה.
כך בפרשת דברים החלה תמיד ב'שבת חזון', הסמוכה לצום תשעה באב על חורבן בית המקדש (והשנה קראנו פרשה זו בתשעה באב עצמו שחל בשבת, והצום נדחה ליום ראשון), שבה מופיע סיפור חטא המרגלים שאירע בליל תשעה באב, שהוא השורש לחורבן בית המקדש, וכפי שהגמרא בתענית (כט.) אומרת: 'אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה של דורות' - מאיסת הארץ על ידי העם במדבר, גרמה שיום זה יקבע כיום אבל על חורבן הארץ ובתי המקדש לדורות.
ומיד בשבת שלאחר תשעה באב, חלה תמיד 'שבת נחמו', שבה אנו מתנחמים בפרשת ואתחנן, העוסקת בברית הנצחית שנכרתה בין עם ישראל לקב"ה במעמד הגדול והנשגב שהיה בהר סיני. בו זכה עם ישראל לשמוע את דבר ה' ולקבל את התורה. ועל מעמד זה נאמר בפרשתנו (דברים ה, ב): 'ה' אלקנו כרת עמנו ברית בחורב". וברית זו לא תופר לעולם. והיא אחד מי"ג עיקרי האמונה שמונה הרמב"ם, שה' לא ימיר דתו לעולמים לזולתו, ותמיד בכל מצב נישאר עמו של הקב"ה. וזו הנחמה שגם אם יעברו על עם ישראל חורבן וגלות במשך דורות, מובטח שה' לא יעזוב אותם, ושהם לעתיד יגאלו וישובו לאדמתם כהבטחת התורה והנביאים.
בהמשך פרשה זו מופיעה פרשת 'שמע ישראל' שמבטאת את המסירות נפש של עם ישראל בכל הדורות למען קידוש ה'. וזה הביטוי לאהבה העמוקה בין ישראל לריבונו של עולם. הקב"ה בוחר בישראל בחירה נצחית, הוציא את ישראל ממצרים ונתן להם את התורה וכרת עימהם ברית נצחית, וישראל מצידם מוסרים נפשם על קידוש שמו. וקשר זה לא ינתק לעולם.
פרשה זו חלה תמיד בסמיכות לט"ו באב, יום הנחמה. יום שנפסקו בו הצרות והפורענויות, יום שפסקו בו מתי מדבר (שמתו בשל חטא המרגלים שהיה בתשעה באב), יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, יום שאנו מתבשרים שלא עזב ה' את ישראל גם בשפלותם (ע"פ עין אי"ה ברכות פרק ז', ל"א בהסבר הרב לברכת 'הטוב והמטיב' שתוקנה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה), והוא יחזור לקומם אותם ולחונן אותם.
ומובטחים אנו שהקב"ה יגאלנו בגאולה השלמה העתידה, שתחילת אורה אנו זוכים לראות בדורינו, דור תקומת מדינת ישראל בשיבת ציון השלישית, ומתפללים אנו שכשם שזכינו לאתחלתא דגאולה כן נזכה להמשך הופעתה השלמה - "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" במהרה בימינו.