שכר על הפרישה

א. הרב וולפסון טוען שבכל הדורות עלו להר הבית, ואיסור הכניסה להר הבית התחדש רק בדורות האחרונים.

הוא מביא את דבריו של ר' אברהם בר חיא הנשיא (שחי לפני כתשע מאות שנה), שכותב שכל ימי השלטון המוסלמי הורשו היהודים להיכנס להר, והיה להם בית כנסת ובית מדרש בהר הבית.

אך ר' אברהם בר חיא חי בספרד, ושמע כנראה שמועה לא נכונה (כפי שמצינו רבות בדברי הראשונים), כי יש לנו עדות ברורה מירושלים עצמה, שלא נכנסו להר הבית אלא רק סובבו על שעריו מבחוץ:

באגרת שכתבו ראשי העדה בירושלים לאנשי הגולה (אגרות ארץ ישראל עמ' 51), שזמנה משוער לפני כאלף שנים, הם כותבים: "וזה תמיד בקשתנו, כן במקדש מעט כן בהר הזיתים, בהקבץ אחינו בית ישראל אל ירושלים בחודש תשרי הוא ירח האיתנים, לרצות אבניה, לחונן עפרותיה, לסובב על השערים, להשתטח בתפילה ובתחנונים. ומאת א-להינו היתה זאת כי הטה עלינו חסד לפני מלכות ישמעאל, בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים, היו עמהם אנשים מבני ישראל, הראו להם מקום המקדש, וישבו עמהם מאז ועד היום.

והתנו עליהם תנאים כי הם יכבדו את המקדש מכל גיאול, ויתפללו על שעריו ולא יהיה ממחה על ידיהם. וקנו הר הזיתים אשר עמדה השכינה עליו... הוא המקום אשר נתפלל בו בימות החגים מול ד' ביום הושענא". העולה מאגרת זו הוא שהיהודים עצמם בקשו להתפלל רק בשערי הר הבית, ולא בהר עצמו. (אמנם לכאורה אפשר לומר שהם סברו שבקשה להתפלל בהר עצמו תהיה בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת", אך מלשון האגרת משמע שהיהודים שהראו למוסלמים את מקום המקדש היו במעמד זה בעמדה של כוח, ולא בקשו, אלא "התנו תנאים").

מאגרת זו של ראשי עדת ירושלים מוכח לחלוטין שבכל מאות השנים שמן הכיבוש המוסלמי ועד כתיבת האגרת התפללו היהודים רק בשערי ההר ולא בתוכו, שהרי הם כותבים שמקום תפילתם אל מול ד' הוא בהר הזיתים ולא בהר הבית, וא"כ ברור שהשערים בהם הם סובבים ומתפללים הם שערי הר הבית, ולא איזה שערים בתוכו, והם כותבים שזכויות אלו, של התפילה בהר הזיתים ובשערי הר הבית, הושגו בזמן הכיבוש המוסלמי בעזרת ד' אשר "הטה עלינו חסד לפני מלכות ישמעאל".

גם באגרתו של ר' אהרן בן מאיר, ראש ישיבת ארץ ישראל לפני כאלף ומאה שנים, ושל ר' שלמה בן יהודה, ראש הישיבה לפני כאלף שנים (אגרות ארץ ישראל עמ' 68), מבואר שהיו מתפללים בהר הזיתים ובשערי הר הבית, וכאמור, באגרת זו של ראשי עדת ירושלים מבואר שכך היה הדבר כבר מראשית הכיבוש המוסלמי, ושזה מה שרצו, בקשו והתנו היהודים עצמם ביוזמתם.

לגבי הרמב"ם שכתב שהוא נכנס "לבית הגדול והקדוש" והתפלל בו, כולם מודים שאין כוונתו למקום המקדש עצמו שאסור באיסור כרת, אך לפרש שכוונתו להר הבית אי אפשר, שהרי הוא כותב שהוא נכנס לבית, ולא לרחבה ריקה. לכן ברור שמדובר על בית כנסת סמוך למקדש, ואם כן אין שום סיבה להניח שמדובר דווקא על בית כנסת בהר הבית עצמו, כי באותה מידה יתכן שמדובר בבית כנסת בשער וורן למשל, שנמצא סמוך למקום קודש הקדשים.

הרדב"ז כלל אינו עוסק בכניסה לרחבת הר הבית, אלא רק בבתים שנמצאים מחוץ להר, ולהם מרפסות שגולשות לתוך שטח ההר. פירושו של הרב וולפסון שהרדב"ז מדבר על מרפסות שצמודות לכיפת הסלע אינו אפשרי, כי הרדב"ז עצמו אומר באותה תשובה על המדרגות העולות לרמה: "ואנו רואים מבחוץ שעולים לכיפה במדרגות הרבה", א"כ מפורש שהרדב"ז עמד מחוץ להר הבית ולא נכנס לתוכו, כפי שעולה גם מתעודות היסטוריות שהמוסלמים בימיו כלל לא נתנו למי שאינם מוסלמים להיכנס להר הבית.

אכן המהרי"ט ור' חיים אלפנדרי דנו באופן תאורטי בשאלת הכניסה להר הבית והתירו, (ומתוך דבריהם עצמם מוכח שלא סמכו על זיהוי אבן השתיה, אלא רק על המרחקים מהכתלים, ואכמ"ל), אך כנגד זה מצינו כמה וכמה מגדולי ירושלים במשך הדורות שאסרו את הכניסה להר, ואף הזכירו שכך המנהג:

הכפתור-ופרח (לפני כשבע מאות שנים), שהיו נוהגים בימיו להתפלל ליד הכותל המזרחי של ההר, כותב שצריך לברר האם זהו כותל הר הבית או שמא כותל עזרת נשים או החיל, ורק לאחר שהוכיח שאכן זהו כותל הר הבית הוא מסיק: "אם כן היום שאנחנו בחטאינו מבחוץ נוכל להתקרב לענין תפילה והשתחויה עד אותם הכתלים".

רבנו עובדיה מברטנורא (לפני יותר מחמש מאות שנים) כותב באגרת לאחר שעלה לירושלים (אגרות ארץ ישראל עמ' 134): "בבית מקדשנו לא יוכל שום יהודי להכנס, וגם כי פעמים רבות רצו הישמעאלים להכניס שם יהודים חרשי עץ וצורפים, לעשות שם בחרושת עץ ובכל מלאכה, נמנעים היהודים להכנס מפני הטומאה". מבואר מדבריו שגם המוסלמים מנעו מהיהודים להיכנס להר, אך היהודים נמנעו גם מצד עצמם, מפני הטומאה. (בכל הפסקה שם ברור שהכינוי "בית מקדשנו" מכוון להר הבית כולו, כמו למשל כשהוא כותב ששערי רחמים הם שערי בית המקדש, ועוד, ע"ש).

גם ר' ישראל מפירושא, ראש הישיבה בירושלים לפני כחמש מאות שנים, כותב באגרת (אגרות ארץ ישראל עמ' 172): "מענין בית המקדש החרב... הוא כמו חצר, גדול כמו כפר קטן... ויש בו י"ב שערים... ובכותל מזרח יש שער אחד שקוראים שער הרחמים... ואין שום אדם נכנס מצד האיסור, ובלאו הכי הישמעאלים אינם מניחים להתקרב. ואומרים, בזמן שהיה המלך התוגר בכאן היו יהודים עמו ונכנסו בתוכה וכולם מתו".

אחר כך השל"ה הקדוש (לפני כארבע מאות שנים) כותב ('קבץ על יד' טז עמ' 225) שנזהרים לשער חמש מאות אמה (שהוא רוחבו של הר הבית) שלא להיכנס בהם. (מדובר במקומות שהכותל המערבי נסתר ע"י בנינים צמודים, ולא ידעו היכן הר הבית מסתיים, ולכן שיערו חמש מאות אמה. מ"מ עולה מזה שנזהרו מלהיכנס להר הבית כולו). ובהמשך דבריו כתב: "ובבואי הנה הגידו לי החכמים שיש ספק ספיקה במרחץ מהמרחצאות שיש בירושלים, כי יש לחשוש אולי ואולי לשם הגיע התפשטות המקדש. תכף ומיד נתעוררתי ואמרתי: 'אנחנו באנו לירושלם להתקדש. אם כן אנחנו מחויבים לעשות הרחקה והרחקה דהרחקה, אפילו באלף ספיקות'. ולכן אסרתי המרחץ הזה, והסכימו עמי גדולי החכמים יצ"ו".

אח"כ הראשל"צ ר' אליעזר נחום (לפני כשלש מאות שנים) מאריך בספרו 'חזון נחום' לבסס את שיטת הכפתור-ופרח באיסור הכניסה להר הבית כולו. וכן הרב צוף דב"ש (לפני כמאה וחמישים שנים) בספרו שער-החצר סי' תתקעד.

בתקופה זו (לפני כמאה וחמישים שנה) החלו התורכים לאפשר כניסה להר (בתשלום) גם למי שאינו מוסלמי, וחכמי ירושלים כולם, בלי שום חולק ומערער, אסרו את הכניסה להר כולו. כפי שמעיד הרב יעקב זריהן, אב"ד טבריה, כמה עשרות שנים אחר כך (בשנת תר"צ): "גדר גדול אצל עם ישראל לבל יקרב איש מישראל לדרוך כפות רגליו לפנים מן הכותל המערבי, ואף תינוקות של בית רבן ידוע הוא אצלם". וכן כתב הרב אליהו קלאצקין, רבה של לובלין ומגדולי ירושלים, בדברי מחאה שפרסם כנגד מי שרצה להתיר עליה להר: "וחומר האיסור ידוע ומפורסם, ולא נסתפק בזה מעולם מי שיש בו שמץ ריח תורה ויראת שמים".

הרב וולפסון טוען שהכף-החיים התיר להיכנס להר הבית, כיון שהוא מציין מראה מקום לתשובת הרדב"ז, אך הכף-החיים עצמו כותב (בסי' צד ס"ק ה): "ועכשיו שבית המקדש חרב, ואין אנו יודעין באיזה מקום היה החיל ובאיזה מקום היתה עזרה, בכל מקום מבית המקדש אסור ליכנס, ואפילו הוא טהור משאר טומאות ואין עליו כי אם טומאת מת בלבד". (גם כאן ברור לכל קורא בשכל ישר שכוונתו לכל הר הבית, ואין צריך להאריך ולהוכיח דבר פשוט של הבנת הנקרא).

הרב וולפסון טוען גם שהרב רוזנטל זצ"ל עלה להר הבית בילדותו לפני קום המדינה, אך זו בדיה גמורה, שיסודה בהבנה מוטעית של עתונאי שראיין את תלמידו הגדול הרב עמאר שליט"א, והרב עמאר פרסם ברבים הכחשה של הסיפור המופרך הזה, והרב וולפסון יודע זאת, ובכל זאת ממשיך לצערי להשתמש בבדיה זו.

ב. הרב וולפסון טוען שאיננו יכולים לדעת מה דעת הרב קוק בענין הכניסה להר הבית, כי אי אפשר לקבוע מה היה אומר היום בהשתנות הנסיבות. הטיעון הזה בעייתי מאד, ובאותה מידה אפשר לומר שאיננו יודעים אם הרב גורן זצ"ל היה מתיר היום את העליה, אם היה רואה את הפרצות הרבות שנוצרו מתוך תנועת העליה. (גיסו הרב שאר ישוב הכהן, שלכשעצמו תמך בעליה להר, העיד שהרב גורן התעכב מלפרסם את ספרו במשך שנים רבות בגלל חששו מעליית נשים).

בכל אופן בענין דעתו של הרב קוק איננו צריכים לנחש ניחושים, כי הרב קוק הבהיר במפורש פעם אחר פעם, שהכניסה להר הבית כולו אסורה עד בוא הגאולה השלמה, כשעם ישראל יהיה מוכן ומוכשר מכל הבחינות לבנות בפועל את בית המקדש. כך למשל באגרת תתעח: "טמאי-מתים אנחנו, ועד הזמן אשר תבוא טהרתנו בעת אשר הישועה השלמה תופיע, אין אנחנו דורכים במקום הקודש, רק עומדים אנחנו באימה ופחד, בגודל-רוח ובטחון נמרץ, לפני 'הכותל המערבי', ושם שופכים את לבנו, את הלב הישראלי". וכך גם בפרסום בעיתון בשנת תרפ"ה: "אסור לנו עדיין איסור חמור מאד להיכנס להר הבית למקום המקדש בזמן הזה, עד אשר ירחם ד' עמו ונזכה לבנין שלם בנוי כמו רמים, ונעלה להר ד' בקדושה ובטהרת הקודש כתורה וכמצוה, ונאכל שם כולנו יחד, כל ישראל חברים, מן הזבחים ומן הפסחים, ששים ושמחים בבנין שלם, במהרה בימינו, אמן". וכך בכל מקום בו הוא עוסק באיסור הכניסה להר.

מעיון בדבריו במקומות שונים עולה שהרב קוק סבר שהר הבית כשמו כן הוא - ההר של הבית, דהיינו שמהותו ומדרגתו שייכות דווקא למדרגה העליונה של בית המקדש, שעל כן נצטווינו בהר כולו על מורא מקדש, ולפיכך כל זמן שאיננו ראויים ושייכים למדרגה העליונה והנשגבה של בית המקדש - אי אפשר שתהיה הכניסה להר הבית בדרך הראויה והנכונה לקדושתו ולמדרגתו, ובהכרח יגיעו לידי טומאה וחילול, ולכן אסור לנו להיכנס להר הבית עד שנגיע בעז"ה לבנין בית המקדש במהרה בימינו.

ג. הרב וולפסון מביא בשם הרב ניסים ש"איסור העליה להר הבית כמוהו כהפקרת הר הבית ומסירתו לידי זרים", ושם משפטים אלו במרכאות כאילו זה ציטוט ישיר מדברי הרב ניסים, בעוד שהוא יודע היטב שמקור הדברים הוא בכתבה עיתונאית אחרי שהרב ניסים נפטר, בציטוט מפי בנו משה ניסים. הדברים כמובן משונים ומופרכים, כי לפי הציטוט הרב ניסים חזר בו לחלוטין מהאיסור שהוא עצמו ארגן את פרסומו, וסבר שהוא מזיק והרסני, ובכל זאת לא רק שלא פרסם דעתו זו ברבים, אלא גם לא אמר זאת לאף אחד מתלמידיו, ובראשם הרב מרדכי אליהו, וגם לא לאף אדם אחר, אלא רק לבנו משה, וממילא גם לא תרם בזה מאומה לעידוד עליה להר ול"תיקון" ההרס שגרם בפרסום האיסור.

הרב וולפסון כותב גם שהרב דרוקמן מתיר עליה להר, וגם זו בדיה.

גם שאר דבריו של הרב וולפסון על הרבנים המתירים מוגזמים מאד. אכן יש תלמידי חכמים גדולים שמתירים לעלות להר, ובראשם הגאון הרב דב ליאור שליט"א. אך דבריו של הרב וולפסון ש"למעלה ממאתים רבנים מתירים", "עשרות רבות של ת"ח גאונים ומופלגים, ראשי ישיבות, אבות בתי דין, רבני ערים ורבני ישובים", רחוקים מאד מהמציאות. די להזכיר שאפילו בשישים החתימות שהם מפרסמים הם נזקקים לראשי ישיבות תיכוניות ורבני בתי כנסת. כמובן באופן עקרוני גם רב בית כנסת יכול להיות ת"ח חשוב, כמו למשל הרב עזריה אריאל החתום שם, אך אין שום ערך ודמיון בין רשימת הרבנים הנ"ל לבין הרבנים האוסרים שבראשם גדולי הפוסקים אשר על פיהם יסעו ועל פיהם יחנו כל בית ישראל, כמו הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב עובדיה הדאיה, הרב שאול ישראלי, הרב עובדיה יוסף, הציץ אליעזר, הרב יוסף משאש, הרב אלישיב, הרב בקשי דורון, הרב נויבירט, הגרז"נ, ויבל"א הרב נבנצל, הרב יעקב אריאל, הרב אשר וייס, הרב שלמה עמאר, הרב יצחק יוסף, ועוד אלפי רבנים שומרי משמרת הקודש של איסור העליה כנהוג מדורי דורות.

ד. העולים להר הבית מרבים בתעמולה שאין שום איסור אמיתי לעלות להר, אלא רק חשש ופחד "כמו שהתנגדו לעליה לארץ". אז נמנה כאן כמה טעמים חשובים שכתבו הפוסקים.

קודם כל - בניגוד לדברי הרב וולפסון - לא כולם מסכימים שזיהוי אבן השתיה בכיפת הסלע הוא ודאי, וממילא אין אנו יודעים היכן היתה העזרה, שבה אנחנו אסורים להיכנס באיסור כרת. (ראה למשל בדברי הכף-החיים לעיל).

נוסף לזה יש כל מיני חששות של טומאה כיון שאיננו רגילים ואיננו בקיאים בטומאה וטהרה. לדוגמא נביא שהמשנה ברורה (סי' תנז ס"ק כא, בשם המגן אברהם ועוד אחרונים) כותב שכהן שטובל לאכילת חלת חו"ל "טוב להזהר שיאכל מיד אחר טבילתו ולא יטיל מים בין טבילה לאכילה, שמא יטיל מים חלוקים או עכורים שיש בהם חשש קרי", והרי כניסה להר הבית חמורה הרבה מחלת חו"ל שקדושתה מדרבנן בלבד, ולא שמענו על אף אחד שנזהר שלא להטיל מים מהטבילה עד הכניסה להר. אני מניח שהרבה מהעולים להר כלל אינם מבינים במה מדובר, חלת חו"ל? מים חלוקים? מה זה בכלל?, אך כמה קל להיות נפתים אחרי התעמולה שהכל ברור, ואין שום שאלה, וכל עשרות הפוסקים שאסרו אסרו סתם "מסברות כרסיות".

ה. אכן רבים מהפוסקים אסרו מחמת חשש המכשול שיהיו שיכנסו בלי טבילה ויחללו את קדושת ההר. הרב וולפסון טוען שכיום חשש זה אינו קיים, כי העולים בטהרה דווקא מונעים מכשול, וכל מי שטוען אחרת אינו מכיר את המצב (כיון שאינו עולה).

אך מה נעשה ויש צילומים רבים ופרסומים רבים, מהם מוכח בבירור שהמכשול קיים בהחלט והולך ומתעצם ככל שתנועת העליה מתגברת. די להזכיר שארגוני העליה דרשו בועדת החינוך של הכנסת שכל בתי הספר בישראל יבקרו בהר הבית, דהיינו שיכנסו רבבות רבבות של בני נוער בלי טבילה!

אך גם אם נעצום עינינו ונאמין לרב וולפסון שכיום הם מונעים את המכשול, הרי ברור שמאות אלפי אחינו המסורתיים והחילונים הבאים מדי שנה אל הכותל המערבי אינם עולים להר הבית רק מפני שכך מקובל, וכך מקובל רק בגלל האיסור שאסרה הרבנות הראשית עם שאר גדולי ישראל, שב"ה נשמר גם ע"י רוב מוחלט של יראי ד'. מי שרוצה לפרוץ את האיסור הזה אינו יכול להיתלות בעובדות שנוצרו דווקא ע"י האיסור, ועליו להסביר איך בדיוק הוא ימנע את המסורתיים והחילוניים (ואת נשיהם ובנותיהם) מלהיכנס להר אם כל יראי ד' ילכו בעקבותיו ויפרצו את הגדר שגדרה הרבנות הראשית.

אסיים בדבריו של הגר"א שפירא בעצרת יום ירושלים תשס"ז בישיבת מרכז הרב:"פשוט וברור כי על פי ההלכה אסור להיכנס לתחומי הר הבית... וכך הוחלט מאז מקדם על ידי גדולי ישראל והרבנות הראשית לישראל. ופלא, האיך מעודדים יהודים לעלות להר הבית. אל לנו לשנות כהוא זה בענין הלכה זו ממה שנהגו בכל הדורות בנוגע לשמירת קדושת המקום, וכשם שקיבלו שכר על הדרישה כן יקבלו שכר על הפרישה".