המחנה הממלכתי
המחנה הממלכתיצילום: Tomer Neuberg/Flash90

ראש מפלגה ורשימה "ממלכתית" הפוסל ראש ממשלה לשעבר, העומד בראש מפלגה דמוקרטית הגדולה ביותר במדינת ישראל, אך בוחר כשותפה לדרך בראשת מפלגה פוסט ציונית שעלתה מהאוב והממלכתיות ממנה והלאה - זו אינה ממלכתיות.

התנהלות שכזו יכולה להיחשב אולי כנקמנות, פופולריות ואף צביעות, השמות ללעג ומעוותות את מושג הממלכתיות, לכאורה.

כשרמטכ"ל לשעבר, שר הביטחון וראש הרשימה הממלכתית החדשה בהווה, מגדיר כמשימה "למנוע מנתניהו 61, ולאחר מכן להרכיב ממשלה רחבה, ממלכתית ויציבה שתעבוד למען כלל אזרחי ישראל" - עולה חשש כבד כי מושג הממלכתיות אינו נהיר לו בעצמו עד תום. שהרי ממלכתיות בהגדרתה היא ראיית טובת המדינה על פני ראייה מפלגתית צרה, ואם אחוז ניכר מהעם בוחר ורוצה בנתניהו אזי האין הם חלק מהותי מאזרחי מדינת ישראל? חלק גדול ומהותי יותר מכלל הבוחרים של הרשימה הממלכתית והרשימה המשותפת ביחד או לחוד.

עוד עולה חשש כי המטרה תקדש את האמצעים ושר הביטחון יהיה מוכן לשתף פעולה עם מפלגות ערביות, אנטי ציוניות מובהקות, בהן חברים עושי דברם של עוכרי ישראל ותומכי טרור לסוגיהם. הלזה יקרא ממלכתיות או שמא מדובר באובססיביות אנטי ביביסטית מתובלת בתאוות שלטון?

שר הביטחון העניק ראיון לעיתון הסעודי ''א-שרק אל-אווסט'' המופץ בעולם הערבי, והציג את משנתו לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי באומרו: ''ירושלים תישאר מאוחדת - אך יש בה גם מקום לבירה פלסטינית'', והוסיף בהמשך: "התנגדנו להכשרת מאחזים. אנו רוצים להרחיב את הישות הפלסטינית מבחינה גיאוגרפית, כדי לאפשר לה לקיים חיים נוחים ללא מכשולים". האם זו התגלמות הממלכתיות או חלקלקות... במקרה העדין והטוב?

כשזהבה גלאון מביסה את ח"כ יאיר גולן בהתמודדות על ראשות מפלגת מרצ, והאחרון מתמקם על סף המקומות הראליים המשוערים לכניסה לכנסת הבאה - זו קארמה.

כיצד זה סגן הרמטכ"ל לשעבר ומזהה המגמות המוכשר, לא זיהה כחבר כנסת את המגמה המעידה כי אינו רצוי במיוחד במפלגה שהתמודד על ראשותה, במסגרתה פיזר אמירות מיותרות ולא ממלכתיות בעליל? האם הבין הוא ש"יאיר" אחד מספיק בראשות מפלגה בבחירות הקרובות ואין צורך ביהיר נוסף שממלכתיות אינה בלקסיקון שלו בהכרח?

האם ראש הרשימה הממלכתית יבקש בנימוס ממלכתי מראשת מרצ 'החדשה – ישנה' וחסרת המעצורים, להתבטא ולנהוג בצורה ממלכתית מעתה והלאה, אם ברצונה לראות עצמה כשותפה לממשלה? נזכיר כי ביוני 2018, לאחר שפינוי המאחז הערבי הלא חוקי ח'אן אל-אחמר אושר על ידי בג"ץ, כינתה גלאון את השופטים כ”שופטי בג"ץ ערלי הלב, שהכתימו לדיראון עולם את המוסד שהם מכהנים בו“, וקראה למרי אזרחי, אי־ציות והתנגדות אקטיבית נחושה כלפי מערכות הביטחון.

עוד ראוי להזכיר כי אותה אישה נאורה לכאורה כתבה ביום השואה האחרון מאמר שמסביר מדוע רשימת 'הציונות הדתית' היא סימן לתחילתו של תהליך הדומה לתהליך שהוביל לעליית הנאצים ולשואה: "טרבלינקה לא ירדה משמים, מוכנה, על תאי הגזים והמשרפות. היא נבנתה בעשור ארוך של שנאה...עלינו לעמוד בכל כוחנו מול רשימת השנאה של סמוטריץ' וחבריו. עכשיו, לפני המדרון". האם מפלגה שכך חושבת ומתבטאת העומדת בראשה יכולה, צריכה וראויה להיות שותפה של רשימה המתקראת ממלכתית או ציונית?

כשראשי מפלגה המתקראת ממלכתית נוהגים בחוסר ממלכתיות, כשראשי מפלגות ציוניות מוכנים לשבת עם עוכרי ישראל לסוגיהם ולדבר אליהם ברכות ועדינות, אזי למה יש לצפות אחרי הבחירות? האם "ממלכתיות" נדרשת רק מצד אחד במפה בעוד שאלו משמאלה פטורים ממנה באצטלה לא ברורה? האם דבקות ברוח וערכי הציונות: "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" הפכה לבושה ולגנאי כשתכף מתחילות חגיגות ה- 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל ולאחריהן-75 שנה לעצמאות המדינה?

בקצב הקמת המפלגות, האיחודים ושינוי השמות לבקשת המנהיגים ולבלבלת המצביעים, יש מקום לעוד מפלגה שתקום או רשימה שתאוחד כשבראשה יעמוד איש אמת, ישר והגון שיקרא למפלגתו בשם המשקף את האופן בו מתנהלות מפלגות שונות עם מנהיגים יהירים כלפי מצביעהן בבחירות האחרונות– "מפלגת הצביעות". מפלגה בה השם חסר משמעות עמוקה והמצע בגדר המלצה, שכן זה יכול להיות גמיש עד נזיל וחשיבותו משנית לאחר שמסתיים יום הבחירה ובניית הקואליציה. הווה ידוע שאין ערך קבוע שלא ניתן לקימוט והבטחה שלא ניתנת לעיוות: ראש ממשלה לא צריך רוב בוחרים ואפילו לא חייב להיבחר על ידי מפלגתו – ממלכתו שלו; ערבים תומכי מחבלים מוצהרים יכולים להיות שותפים לגיטימיים בקואליציה; העדפה מתקנת ניתנת לערבים המשוחררים מכל חובה על חשבון החיילים המשוחררים מהצבא; פינוי וגירוש יהודים מביתם אפשרי בשם החוק שאינו חל בהכרח על ערבים שווי זכויות; שמירה קנאית על אתרים מקודשים למוסלמים והפקרת אתרי מורשת יהודים בשם חופש הדת, המצפון ואלוהי הנאורות.... ועוד. אפילו סיסמת בחירות מונחת מזמן על השולחן שמנהיגי המפלגות הממלכתיות עדינים מידי בכדי לצעוק ולהגות: "נמליך את עודה וטיבי העיקר- רק לא ביבי".

לסיכום- בטבע ידוע כי נדרשות יותר מכמה נוצות יפות כדי להיקרא טווס, אבל בג'ונגל הפוליטי הישראלי כנראה מספיקה נוצה של אלוף לשעבר או קול נעים ומראה מצודד בכדי לרוץ לראשות ממשלה.
עד כה לא נמצא דבר ממלכתי ברשימה הממלכתית מלבד השימוש במילה עצמה. האם מדובר בניצול ציני של המילה המיוחסת לדוד בן גוריון תחילה, או בתרגיל הונאה של הציבור החי "בממלכה" הקסומה?

מזל שעד כה לא קמה בישראל מפלגה שקראה לעצמה ביהירותה "מפלגת האמת", ואלו נותרו בינתיים רק האותיות בקלפי של מפלגת העבודה הממלכתית לשעבר, שככל הנראה תתחרה במרצ על מעבר אחוז החסימה אם לא יבזבזו זמן והעבודה תעשה במרץ.