אכלנו, בילינו, טיילנו, המתנו שעות על שעות בטרמינל, רבצנו בבריכה, בילינו באטרקציות בחו"ל. זהו. ברגעים אלו אנחנו חווים את השעות האחרונות של חודש אוגוסט.
החודשיים החולפים עברו על כולנו בתחושת חופש ושחרור, אבל אני מניחה גם בחששות לקראת החזרה לבית הספר. הורים רבים מרגישים שמהראשון ליולי (או מהעשרים ליוני) שעון החול (הדיי מלחיץ הזה) מתהפך, הזמן רץ לקראת שריקת הסיום, ואנו בלחץ.
מי חושש? נראה ההורים יותר מהילדים. בימים אלו סביר להניח כי מרבית ההורים ניגשים בדחילו ורחימו אל הנוער (שכאילו רוטן "אוף עוד פעם לימודים"), ובעיקר הקטנים שבהם, מתוך טקטיקה שנועדה לרכך את החזרה לשגרת הלימודים. אז זהו, שלא. ייתכן שהכנה טקטית מהסוג הזה היא בגדר התפרצות לדלת פתוחה.
אין צורך להעיר את הדובים-הילדים. ממש לא. ניסיוני לימדני כי ככל שמתקרבים לשבועיים האחרונים של אוגוסט, הילדים כבר אחרי שלב המיצוי, ואולי המיאוס, מהארטיק-בריכה-קייטנה. להיפך, לא מעטים מהם מתעוררים בחדווה לקראת השנה החדשה. שנה חדשה שאולי צופנת בחובה חברים חדשים לצד הוותיקים, מורים חדשים לצד הוותיקים, ואולי חדוות לימוד.
נראה שחלק מהחשש קשור בשינויים עוצמתיים שעברו עלינו בעשרים השנים האחרונות. לצערנו, הורים רבים חשים לעתים רגשי נחיתות מול העולם הטכנולוגי שהציף אותנו, ולכאורה מייתר את סמכות ההורים והמורים. זום, אינטרנט, פי די אף, אופיס, וואטסאפ ופייסבוק. ביג דאטה שמביא לא מעט ילדים לחשוב בטעות שבשונה מדור הוריהם, היום הכל בכיס הקטן: על המסך, הקטן, הבינוני והגדול. לעתים נמצא אותם מטיחים בפנינו: "היום הכל נמצא אצל ד"ר גוגל, ובקליק אחד משיגים את הידע". וכאשר הם מטיחים בפנינו את האמת (המעוותת) הזו, אנו מתבצרים בקלישאות, אולי מגמגמים.
ובכן, אלף מסכים לא יחליפו את המציאות הבית-ספרית, שבה התנסות ישירה מול חברים, מורים ומחנכים. אלף מצלמות לא יצליחו להחליף את עיקרון המשמעת/ הגבולות/ התמריצים/הסנקציות המגולם בין כתלי בית הספר, הממשי, לא הווירטואלי: לקום בשבע בבוקר, לברך את המורה בברכת בוקר טוב, להפוך את הכיסא בסוף היום, ולהתמודד עם לחצים חברתיים בזמן אמת. ד"ר גוגל יודע לסנן אבל יכולותיו לעולם לא יגיעו לרמת הסינון של בית הספר הפועל בהתאם למשנה חינוכית רחבה שעליה שקדו מומחים: תכנית הלימודים.
טיילתם (על אמת או וירטואלית) בנופי הגליל? מי אם לא המורה יסייע לעבד את החוויה ולהביא את הילדים למצב שבו יוכלו להביע את עצמם בצורה משוחררת ומרגיעה? נערותינו חוו "שיימינג", בפייסבוק או באינסטוש? רק דמויות משמעותיות מתוך הקהילה, כגון מחנכות יוכלו להוביל לשיקום. אלף אתרי אינטרנט לטובת ייעוץ חינוכי לא יוכלו להחליף דמות סמכותית-מקצועית-משמעותית, מהקהילה, או מבית הספר הוותיק, שבה כולם מכירים את כולם.
בקיצור, אלף מסכים לא יצליחו לכבות אותנו, ההורים והמורים. אז אל חשש. לכו בכוחכם והעירו את הילדים.
ד"ר ז'נט כהן החוג למדעי ההתנהגות – מכללה אקדמית צפת