השבוע נפגשתי עם חבר שלי בירושלים וקיבלתי שיעור בחינם באיך מגדלים בן אדם:
שנה שעברה עם פתיחת שנת הלימודים אשתו של חבר טוב שלי מירושלים, מחנכת כיתה ד', ביקשה ביום הראשון מכל התלמידים שלה לקחת בריסטול ושכל אחד בכיתה יכתוב עליו ברכות ואיחולים לשנה החדשה במיוחד לאנשי הצוות שנחשבים שקופים וככאלו שנמצאים תמיד מאחורי הזרקורים.
בגלל שהיא שיתפה גם את התלמידים בכיתות המקבילות, אז כך כל כיתה כתבה בריסטול אחד לאיש צוות: אחד לשומר, שני בריסטולים לאבות הבית ועוד בריסטול אחד לכל המנקות.
היא סיפרה שאת התגובה של השומר היא כנראה לא תשכח כל ימיה: דמעות של התרגשות מאדם מבוגר שעבר מזמן את השישים ובפעם הראשונה בעבודתו בבית הספר, הוא הרגיש שמישהו באמת סופר אותו.
אבל החלק המשמעותי והחשוב באמת בסיפור הגיע בסוף שנה, כאשר אשתו של חבר שלי שאלה את התלמידים שלה:
מה הפעילות שהכי זכורה לכם מכל השנה? ולמרות ים של פעילויות שהם עברו, רובם המכריע החליט בכל זאת לכתוב את פעילות הכתיבה הזו לשומר בתור הפעילות אחת מהפעילויות הזכורות שהייתה גם הכי משמעותית.
אז אם אתם הורים שחשוב להם שהילדים שלהם יגדלו ישר ולא חלילה סוציומטים שרק עסוקים בעצמם ולא מסוגלים להרים את הראש שלהם סנטימטר ולראות מישהו אחר:
נסו לתת איזה מחווה קטנה לשומר בכניסה (או לכל איש צוות 'שקוף' אחר) או פשוט לעצור לידו ורק לדבר איתו. אפילו דקה. או רק חיוך מנומס.
להראות לו שאתם מודעים כך שהוא קיים:
כל דבר שיראה לילדים שלכם שמבינתכם השומר הוא לא מפתח אנושי שקוף, אלא אשכרה בן אדם בשר ודם שבדיוק כמוכם מתרגש כמו ילד ממחוות קטנות ורק רוצה לדעת שהוא משמעותי וחשוב בכל העולם הזה.
מחווה אחת קטנה. הנהון עם הראש והענקתם כאן חתיכת שיעור לילדים שלכם!
לא שווה?