ח"כ אורית סטרוק
ח"כ אורית סטרוקצילום: ערוץ 7

מערכת החינוך על שלל מוסדותיה וגווניה פתחה השבוע את שעריה בפני מיליוני תלמידי ישראל, כשהנושא המדובר היחיד כמעט היה שכר המורים.

גם אני רוצה לדבר על שכר המורים והמחנכים, אבל לא על השכר החומרי הזעום המופיע על תלושי המשכורת שלהם, אלא על השכר העצום הרשום על שמם אצל מי שנאמן לשלם שכר.

"כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" - אומרים לנו חז"ל, ואני, שזכיתי השבוע לחוות מקרוב תהליך של לידה, מבינה לפתע את עומק הדימוי המיוחד הזה ואת עוצמתו. לידה אינה רק מאמץ עליון להביא חיים חדשים לעולם. לידה במהותה היא תהליך בו החיבור המיוחד בין היולדת לתינוק, שהיה עד עכשיו חיבור של בשר אחד ותלות מלאה, מופרד כדי לאפשר לתינוק חיים עצמאיים משלו, מלווים בהמשך הזנה, חום, השגחה ואהבה מאמו.

לא פחות חשוב: לידה היא תהליך בו לא היולדת מכתיבה את הקצב, לא היא מנהלת או מחליטה, אלא כל כולה קשובה ומתאימה את עצמה לקצב שמכתיב התינוק, לדרך שהוא צריך לעבור, כדי לצאת לאור.

ולידה היא גם אירוע יחודי של שותפות בין ההורים לקב"ה. שלושה שותפים באדם, שותפים ממש: שני אנשים בשר ודם זוכים לשותפות של ממש עם בורא העולם, מלך מלכי המלכים, שותפות בהבאת נשמה חדשה לעולם. שותפות שהיא זכות עצומה, ואחריות גדולה לא פחות.

כזה הוא החינוך האמתי: עליו להיות מבוסס לא רק על אהבה לילד, גם על הקשבה והתחשבות בקצב המיוחד שלו. לא רק על חיבור לילד, גם על הבנת הצורך והחובה לאפשר לו להיות אישיות בפני עצמה. ולא רק על רצון ללמד את הילד ולהעניק לו, גם על ההבנה שכל ילד הוא נשמה מיוחדת שבלעדיה העולם היה חסר, ועל תחושת הזכות העצומה לעזור לנשמה הזו לגדול, להתפתח, לפרוח ואף להניב פירות, זכות שהיא גם אחריות גדולה.

כולנו מכירים את עצת-הזהב של החכם באדם: "חנוך לנער על פי דרכו" - עצה המדריכה את המחנכים לראות במרכז לא את החומר הנלמד, אלא את התלמידים, ויותר מכך: להתבונן בכל תלמיד בפני עצמו, להכיר את דרכו, את כוחותיו ויכולותיו, את מחשבותיו ורגשותיו, ולמצוא את הדרך לחבר אותו עם הלימוד באופן המתאים לו, בחיבור שיהפוך לחלק ממנו, לכל חייו "גם כי יזקין לא יסור ממנה".

עצה נפלאה ואמתית ללא ספק, אבל עד כמה היא ניתנת ליישום בכיתות גדולות עמוסות תלמידים, במערכת שעות נוקשה, במסגרות מרובעות ובתכנית לימודים שמכתיבה הספק, עד כמה אפשר תוך כל אלה גם לשים לב לכל ילד וילדה רכים בשנים, לכל נער או נערה נסערים או תוהים מבפנים? זה מבחנם הגדול, והאמיתי של המחנכים. ועליו אני מבקשת לכתוב הפעם.

יש לי המון מה לומר על תכניות לימודים, על התכנים, על האיזונים ועל היחס הראוי בין מקצועות המח"ר והזהות למקצועות המדעיים, על מעמד המנהלים, ועוד ועוד. אבל לפני הכל חשוב לי לכתוב על המבחן הגדול הזה של המורים: מבחן תשומת הלב והאהבה לכל תלמיד ותלמידה, לעולמם הפנימי, לקצב האישי, ולדרך המיוחדת של כל אחד ואחת מהם לחיבור אמיתי עם התורה. ליכולת שלהם לראות בכל ילד או נער אדם מיוחד, נשמה מיוחדת שירדה לעולם כי העולם צריך לה, אדם שנפלה לידם הזכות והחובה לסייע לו לגדול ולפרוח, ואף להניב את פירותיו המיוחדים.

כאם לילדים, כאשת-מחנך, וגם כתלמידה בעצמי אי-אז בעבר, וגם כמי שליוותה לא מעט בני נוער בימים של סערות חיצוניות ופנימיות, אני יכולה להעיד: רבים מהמורים עומדים במבחן הזה באופן מעורר השתאות, ומחולל פלאים. זה מבחן לא רק של אהבה, אלא גם של ענווה, ענווה אמתית אל מול הנפשות הרכות, ולעיתים דווקא המתלבטות והסוערות, שהופקדו בידיהם, של סבלנות, של הקשבה, של נכונות לתת מקום ולאפשר, של מחויבות לסייע ולחבר, של כבוד אמיתי לאחר.

כל זה לא רשום בשום מקום בתלוש המשכורת של המחנכים, ולא נכנס בשום שעת-מערכת עליה הם חתומים. היחס המכונן הזה בין המחנך לתלמידיו לא יכול להימדד בשום כלי-מדידה, אבל הוא ניכר בתלמידים שזכו לו, למשך כל חייהם. והוא-הוא שכרם האמתי של המחנכים, לא רק בעולם הבא, גם בעולם הזה. מי שלא ראה מחנך או מחנכת מתבוננים בהתפעלות בתלמידם-משכבר-הימים ומציינים לעצמם בסיפוק איזה אדם נפלא הוא - לא ראה שמחה מימיו.

בסוף פרשת השבוע שלנו, מובאת פרשת עגלה ערופה. החלל, האדם שאיבד את חייו, מכונה ע"י רש"י "זה שלא הניחוהו לעשות פירות". ראוי לשים לב להגדרה הזו: האדם דומה לעץ, שאם יגדל כראוי - יניב את פירותיו המיוחדים לו. מחנך אמיתי מתייחס כך לכל אחד מתלמידיו.

בעיני המחנך האמיתי, התלמידים אינם בנין או יצירה שהוא מעצב במו-ידיו, אלא שתיל רך שהוא, המחנך, משקה, ועודר, ומזין, ושומר, ולעיתים בזהירות הראויה גם זומר, אבל הכל למען הסיכוי של השתיל לגדול ולפרוח ולהניב את פירותיו-שלו.

"ידנו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו" - מצווים זקני העיר לומר על החלל, ורש"י שואל: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה".

מזונות ולוויה, צרכים חומריים וליווי רוחני, נפשי וחברתי - זה כל מה שנדרש כדי להציל נפש של אדם, ולהניח לה לעשות את פירותיה. כל כך מעט לכאורה, אבל כל כך הרבה. המחנכים שעושים זאת יום יום ושעה שעה, בכל שנה מחדש, עם עוד תלמיד ועוד אחד, בתנאים באמת לא פשוטים (שחובתנו לשנות ולשפר!) - המחנכים והמורים האלה שכרם הרבה מאד, בזה ובבא.

מאחלת לכל המורים והמחנכים שנה של שליחות פוריה, ולכל התלמידים וההורים שנה שתזכו בה לשליחים נאמנים, ושתצליחו להכיר ולהוקיר את שליחותם הנפלאה.