בתקופה זו של חודש אלול, סיורי סליחות והימים הנוראים, ישמעו בני הנוער הרצאות רבות בישיבות, באולפנות ובבתי הספר.
הדברים שנכתבו במאמר זה אינם מתייחסים לשיחה זו או אחרת או לאדם כזה או אחר, אלא מהווים התייחסות כללית לסגנון ההרצאות והשיחות המועברות לבני הנוער.
לפני מספר שנים פנה אלי אחד מילדיי המתבגרים בסיום הרצאה ששמע ואמר: "אני לא מסכים עם מה שנאמר בשיחה, חלק היה ממש שטויות"!
אני לתומי, ניסיתי להסביר לו שהוא כנראה לא הבין את הנאמר בהרצאה, או בכל אופן הוא יכול להפנים את החלקים שכן היו משמעותיים עבורו. אך הוא הנהן מתוך נימוס והמשיך לדרכו.
לקחו לי כמה שנים להבין שהיה לא מעט צדק בדבריו.
בשנים הרבות בהן עסקתי בחינוך יצא לי לא פעם לשמוע שיחות שקשה היה לי להסכים איתן. לעתים שיחות רדודות מאוד, לעתים אפילו הרסניות! כבר בצעירותי אני זוכר איך היו מביאים לישיבה אנשים שחזרו בתשובה וכמעט כל אחד היה כשיר למשימה – להעביר שיחה למאות הבחורים. תוכן הדברים לא נבדק ולעתים אף נגד לחלוטין את הדברים ששמענו מהרבנים בישיבה.
היו שיחות שנהניתי מהן בצעירותי, אך לאחר שהתבגרתי הבנתי שחלק גדול מהדברים שנאמרו היו רדודים ולא רציניים. כמובן, אין כוונתי לכל השיחות. היו כאלה שהיו טובות ורציניות.
לפני מספר שנים הוזמן להרצות בפני התלמידים בבית הספר בו לימדתי, שחקן מוכר שחזר בתשובה. הוא סיפר להם על השינוי שעבר כאשר חזר בתשובה. בסוף ההרצאה ניגשתי לאחד התלמידים ושאלתי: ''מה קיבלת מהשיחה''? הוא ענה לי בפשטות: כדאי לעשות חיים עד גיל ארבעים ולאחר מכן לחזור בתשובה...
כמובן ישנם שיחות רבות שתורמות לבנייה של הילדים ובני הנוער, אך צריך לזכור שהשיחות לעתים יכולות להיות פוגעות או מזיקות.
אני זוכר באחת השיחות שמעתי מישהו שצועק לעבר אחד התלמידים: "מה זה שווה מה שאתה מקיים חלק מהמצוות? אתה מסורתי – חותך במסור מה שלא נראה לך..."
ובשיחה אחרת הייתה התבטאות נוקבת ומתנשאת כלפי הציבור החילוני: "הגעתי להעביר שיחה בבית ספר חילוני – כולם עם סיכות תקועות בכל מקום (עגילים וכדו'') לבושים בלבוש אדם וחוה....בסיום השיחה הם ניגשו אלי וביקשו להניח תפילין..,.
אלו רק דוגמאות מועטות לדברים שנאמרים לא פעם בשיחות ומבטאים זלזול, פגיעה, גאווה ועוד. בני הנוער חכמים והם מזהים את הדקויות שמעבר למילים.
לפני כמה חודשים נוכחתי בשיחה על 'השואה'. השיחה הייתה מרתקת. לפתע שמעתי תיאורים שגרמו לי לזעזוע רב והרגשתי שאני חייב לצאת ולשמור על עצמי...
חשבתי על מאות התלמידים שצעירים ממני בכמה עשורים. הם לא יכלו לצאת. הם מחכים למבוגר האחראי שיוודא שהשיחה מתאימה לגילם ובפרט יהיה עירני כלפי תלמידים רגישים.
אחד המרצים שאני נמצא אתו בקשרי ידידות סיפר לי על מקרה שקרה לו: "העברתי שיחה מרתקת שהשאירה את התלמידים עם פה פעור. סיפור – מתח – מוסר השכל וכמובן כל זה תוך כדי שאני תופס את מרכז הבמה ושובֵה את ליבם של התלמידים. בסיום ההרצאה מחאו לי כפיים ואני ירדתי מהבמה מרוצה מעצמי.
בקצה האולם ישב רב מבוגר. ניגשתי אליו ושאלתי: "איך הייתה השיחה?" הוא ענה בפשטות: "יפה, אבל אתה רוצה באמת לשמוע את דעתי?!"
כן, עניתי. "תגיד לי את כל האמת בלי לחסוך ביקורת"
אותו רב מבוגר שאל: "שמת לב כמה פעמים בהרצאה דיברת על עצמך?!" "כמה פעמים הזכרת את המשפחה שלך"?! "כמה פעמים אמרת דברים לא מדויקים שניכר ששינית כדי למשוך את תשומת לב הקהל?!" לא הייתי צריך לענות לו. הבנתי בדיוק על מה הוא דיבר. כמה הייתי מרוכז בעצמי. כמה 'אגו' היה לי בתוך השיחה... העברתי כל כך הרבה מסרים, אך המסר הסמוי של הגאווה שלי ייתכן ועבר גם הוא אל התלמידים...
לצערי, חלק גדול מהשיחות שאני שומע, וגם שיחות שהעברתי בעצמי חוטאות ונופלות אל האגו והגאווה. לא פעם, כאשר השיחות חוזרות על עצמן שוב ושוב, לעתים אף באותן המילים ,הן מאבדות מהאותנטיות והמשמעות עבור התלמידים.
לפני מספר שנים ביקשו ממני להעביר בפני בני נוער שיחה בנושא 'גבורה על הפחד' שתספר את הסיפור שלי, על השירות בלבנון וה'קרב' מול המחבלים.
הכנתי שיחה שכללה הרבה ערכים כמו 'פחד' 'אמונה' 'שליחות' 'מסירות נפש' 'אחוות חברים' ועוד... לא היה מסובך למשוך את תשומת לב הקהל.
אחרי תקופה קצרה הבנתי שאני יוצא מהשיחה עם אגו יותר נפוח ממה שגם ככה זכיתי לו. כשם שזכיתי לשכר על ההרצאה זכיתי ליהנות מהפרישה ומההפסקה של הרצאה מסוג זה.
כיום, כאשר אני מרצה בפני תלמידים חשוב לי להתמקד בסיפורים פשוטים ואמיתיים יותר. אני יכול לשתף מה עזר לי להיות סובלני כלפי הילדים או התלמידים וכן לספר על דברים שקשים לי עדיין... עבודת המידות מורכבת הרבה יותר מאשר להרוג מחבל...
ערב אחד יצאתי להרצאה בפני הורים בנושא של 'חינוך ילדים'. כאשר עמדתי בפתח הדלת אחד הילדים שאל: ''אבא, לאן אתה נוסע''? "להעביר שיחה בענייני חינוך". השבתי. הילד התבונן בי במבט שאומר: "לפני רגע כעסת עלינו, עכשיו אתה הולך להרצות בפני הורים על חינוך"? עצרתי, התיישבתי לידו ואמרתי: "אני באמת עושה לפעמים טעויות. את ההרצאה הקרובה לא אפתח בתובנות שלי בנושא חינוך, אלא בדיוק בשאלה שמעוררת אותי למחשבה – מה אני יכול להעביר לאחרים כאשר גם לי יש קושי..."
סיפורים דרמטיים אמנם מושכים את הלב, אך כדי ליצור תהליך משמעותי יש לגעת במקום האנושי שניתן להזדהות אתו.
לפני כמה חודשים לימדתי תנ"ך בכיתה מסוימת. לפתע עלה נושא שעורר את הבנות. אחת התלמידות פתחה וסיפרה על השינוי שהיא עשתה בשנים האחרונות. היא שיתפה בתהליך שעברה מהשלב בו הייתה מוחרמת על ידי התלמידות עד ההשתלבות שלה בכיתה. במשך דקות ארוכות ישבה הכיתה והקשיבה לה. לבסוף הבנות שאלו שאלות וכמובן פרגנו לה על הדברים.
התקשיתי להסתיר את הדמעות שלי שזלגו לעיני הכיתה. התלמידה לא חזרה בתשובה, לא עברה פיגוע או תאונה ואפילו לא תרמה כליה. היא פשוט סיפרה את הסיפור האישי שלה ועל התהליך המשמעותי שעברה.
חשבתי לעצמי – בכל כיתה יש כמה תלמידים שיכולים לספר את הסיפור שלהם. בכל בית ספר יש לא מעט מורים שמביאים אתם מסר משמעותי מהחיים האישיים שלהם. לכל תלמיד יש הורים שבוודאי יכולים להעשיר אותנו מניסיון חייהם.
הם אמנם לא בהכרח ישתמשו בעזרים טכנולוגיים ובסיפורי ניסים ונפלאות – אך הם יביא את הסיפור שלהם. 'על הדרך' הם ילמדו אותנו שהחיים זה לא רק 'דברים מפוצצים ומלהיבים' אלא במיוחד שגרת יום יום.
הדברים שכתבתי לא נועדו חלילה להמעיט בערכן של שיחות, ובוודאי לא לבטל שיחות משמעותיות שמשאירות רושם רב אצל התלמידים. אך עלינו לשים לב למסרים הגלויים והסמויים שנאמרים בשיחה ולהיות מודעים להשלכות על התלמידים לטווח הקצר ולטווח הארוך.
מעבר לכך - לא תמיד צריך לחפש רחוק, אפשר להכיר את הסיפורים האמיתיים והמיוחדים שנמצאים ממש כאן.
יובל לוינגר, מייסד תכנית חינוך פשוט, מתמחה בפסיכותרפיה בשיטת האקומי