הבת הגדולה של ורד מזומן־אביעד סיימה את בית הספר היסודי בחיוך רחב. תלמידה טובה, מקובלת חברתית, מה צריך יותר. אבל אז הגיע הזמן ללכת לאולפנה האזורית, ושם הכול הסתבך.
הבנות שהגיעו מיישובים שונים חיפשו את מקומן החברתי, והתפתח מאבק שהיה רע לתפארת. גם מסיבת בת המצווה היפה שחגגו לה ההורים לא הצליחה להשקיט את המצוקה הנפשית שהילדה נקלעה אליה. אחרי פסח המצב הידרדר עוד. האולפנה קראה לאם ואמרה לה: קחי את הילדה, וכשהיא תרגיש טוב, תחזירי אותה. כן. ככה. בלי הכוונה, בלי עזרה, בלי חיבוק. הבת הרגישה שאין לה כוחות, ואחרי תקופה ביקשה להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי. רק כך, חשה, תהיה לה הגנה. ורד הסכימה.
בית חולים פסיכיאטרי, שלוש לפנות בוקר. הקבלה למחלקה הסתיימה. הילדה קיבלה חדר שבו תבלה בשבועות הקרובים, עד שתתחזק. בעולם בריאות הגוף, אמא נשארת לישון ליד הבת שלה על כורסה מתקפלת. זה לא נוח ואין פרטיות, אבל אמא או אבא לא עוזבים את הבת החולה. הם לא משאירים מאחור ילדה צעירה בעולם של מבוגרים וכדורים ותרופות ושמות לטיניים מסובכים. אבל בעולם בריאות הנפש זה אחרת. אמא חייבת ללכת, אסור לה להישאר. "זה היה רגע מאוד מאוד קשה. הייתי צריכה לנטוש את הבת שלי מאחורי חומות בטון וללכת", הקול שלה נסדק גם היום, הרבה שנים אחרי הפרידה ההיא. לקראת שבת הביאה ורד לבתה בגדים חגיגיים וסידור, כדי שתרגיש את הקדושה. היא החליטה שלא להתרחק ועשתה את השבת בבית אורנית של עזר מציון, המיועד למשפחות של חולי סרטן המאושפזים בבית החולים.
יש כל כך הרבה מה לכתוב על זה. על ההבדל בין חולי הגוף לחולי הנפש. על התמיכה בחולי סרטן לעומת התמיכה שמקבלות משפחות עם ילד שחולה בדיכאון או באובדנות. על התהילים שהקהילה אומרת, על מבצעי החסד, על הארוחות החמות שתקבל משפחה במקרה של מחלה גופנית (וזה נפלא ונהדר!) לעומת הוואקום הגדול והכואב והבדידות שנגזרת על משפחות עם מחלה נפשית. נכון, פעמים הדבר מתחיל מהסתרה של משפחת החולה, כי הדעות הקדומות מביאות לבושה, והקושי רק גדל והופך בלתי נסבל. אבל גם אם המשפחה בוחרת שלא להסתיר, היא לא תמיד מקבלת עשירית מתשומת הלב והתמיכה שמקבל חולה רגיל. וכך גם בבית החולים, בצ'ופרים, בחלוקת ממתקים ומתנות. יש מחלקות שלא מפסיקים לבקר בהן. למחלקות בריאות הנפש אין בא. גם אין משלוח.
"אין כמעט נוער מתמודד נפש שנשאר דתי"
ורד עשתה את השבת עם בתה ונדהמה מאווירת החול במקום. יש טלוויזיה פתוחה לאורך כל השבת, שמציגה את בוב ספוג. אין ספרים או משחקים להעביר איתם את הזמן. על תפילה, קידוש, ארוחת שבת או זמירות אין מה לדבר. אתם יודעים מה, עזבו אווירה. חברה סיפרה שהבן המאושפז שלה מחפש נטלה. כן כן, כזאת מפלסטיק, לא משהו מפואר. העיקר שיוכל ליטול את ידיו בבוקר. אין. היא מביאה והנטלה נלקחת. בית החולים מספר שאלה המנקות, שמשתמשות בנטלה כדי לשפוך מים. אבל הוא לא עושה מאמץ לקנות ולהתקין שרשרת שתקבע את המוצר הבסיסי הזה לברז.
ועוד אתגר, המחלקות אינן נפרדות. כך בנות שנמצאות במצב נפשי שביר עלולות להיחשף להטרדות מצד בני המין השני, כאלה שביומיום הם אנשים מקסימים, אבל כרגע נמצאים במצב נפשי שגורם להם להעליב ולפגוע. ההפרדה, שמאפשרת שמירה על צניעות ועל מוגנות, נמצאת כרגע רק במחלקה ב'מעייני הישועה', ואין שם מקום לכולם.
"אין כמעט נוער מתמודד נפש שנשאר דתי", אומרת ורד בכאב, ומשם היא התחילה לפעול ולהפעיל. "אחרי שחיקה של אשפוזים במקומות שאין בהם שום שמירה ושום אווירה וגם אין תפילות, אין סיכוי שמשהו מהזהות יישמר. זה לא חייב להיות כך". הטענה לא מופנית רק לבתי חולים. גם כשהנערים יוצאים מבית החולים, אין להם מוסדות חינוך מותאמים (פנימיות פוסט־אשפוזיות) שיקלטו אותם. וכך, מי שיוצא או יוצאת מאשפוז צריכים לבחור: או להשתבלל מחדש לתוך המיטה והכרית וכך בעצם לקדם את האשפוז הבא, או ללמוד במקומות שמתאימים לנפש שלהם אבל לא לאורח החיים שלהם. מי יכול להישאר דתי?
"לפגוש מישהי במצבי, עם מטפחת"
לאחרונה הקימה ורד יחד עם משפחות, רבנים, אנשי חינוך וטיפול, פסיכיאטרים וארגונים מהציונות הדתית את קואליציית הארגונים הדתיים לבריאות הנפש. זה קרה בגלל שמדרשה לבנות לא רצתה לקבל את הבת שלה לאחר שהייתה מאושפזת. זאת למרות שהבת סיימה שנת שירות לאומי וחיה חיים מלאים ונורמטיביים. ילדה שהיא מרכז חברתי. בהתחלה השירות הלאומי לא רצה לקבל אותה בחזרה אחרי האשפוז, והיה צורך להילחם עבור הזכות לשרת ולהתנדב. בסוף השנה, כשביקשה ללמוד תורה, המדרשה לא הסכימה לקבל אותה בשום אופן. לא עזרו התחנונים. ה"לא" היה מוחלט וחתום. ורד הבינה שכדי לעשות לבתה, ולכל בנות הציונות הדתית, מקום בתוך המגזר שלהן - צריך לפעול.
"גיליתי שהציבור החרדי משופע בארגוני בריאות נפש, וגם המגזר החילוני יודע לעזור לעצמו, אבל אצלנו, שאנחנו מגזר עם צרכים ייחודיים משלו - אין כלום". הקואליציה מדגימה שותפות נדירה של קצוות בציונות הדתית. היא עוסקת בהסברה לישיבות הסדר, מכינות ומדרשות ("ההיענות מדהימה") ופועלת להקים למשפחות מרכזי תמיכה, שלדברי ורד חיוניים כמו חמצן: "כמה רציתי לפגוש מישהי כמוני, עם מטפחת, שעוברת את מה שאני עוברת, שמדברת את אותה השפה", היא מספרת. אנשי הקואליציה עמלים להקים מוסדות פוסט־אשפוזיים דתיים, לייסד מוקד חם שיאויש באנשי מקצוע דתיים, וגם משתדלים לחבק כל משפחה דתית מתמודדת במתן אוזן קשבת, הכוונה, סיוע במיצוי זכויות ואפילו שליחת זר פרחים למשפחות שיקיריהן נמצאים באשפוז.
אבל יש משהו שגם מי שאיננו איש מקצוע יכול לעשות, צריך רק לב טוב ומסירות: השלמת מניינים בבתי חולים. הפיילוט היה בבית החולים גהה לפני מספר חודשים והופעל על ידי נעם קרונפלד, שעורך שם קידוש בכל שבת בבוקר כבר למעלה מעשור. הוא מגיע אל הנוער המאושפז, משוחח איתם ועושה להם שבת. קרונפלד גייס גברים למניין ליל שבת, וגם נשים מגיעות ומתפללות עם הבנות, מעודדות אותן להשתתף, להרגיש קצת בית, לדבר עם אלוקים. הניסיון הזה הצליח. למרות הנבואות השחורות, היום מתקיים שם מניין קבוע. עכשיו ורד וחבריה שואפים שבכל בתי החולים הפסיכיאטריים יתקיימו מניינים בחגים הבאים עלינו לטובה. זה לא פשוט כמו כניסה לבתי חולים רגילים, אבל זה אפשרי. "כל קהילה שמכבדת את עצמה עושה היום 'קייטנת חלומות' לנוער נכה או חולה. עזבו חלומות, אני מדברת על דברים בסיסיים", היא אומרת, ומשוכנעת שההיענות לתפילות בגהה היא רק התחלה.
אז אם יש ליד ביתכם מרכז לבריאות הנפש שיש בו מאושפזים בשבתות ובחגים, אתם מוזמנים להאיר להם את החג בתפילה משותפת. יש לי הרגשה שהתפילות האלה מגיעות למקומות מיוחדים שם למעלה.
לתגובות:ofralax@gmail.com
***