יש לי בת שכולם זוכרים לברך אותה ליום הולדתה. כולם זה לא רק ההורים, האחים או הדודים, כשסבא דואג לתזכר צד אחד של המשפחה וסבתא את הצד השני.
אני מתכוונת לאנשי הקהילה, לחברים שאפילו לא תמיד זוכרים את ימי ההולדת של הקרובים להם. כו־לם תמיד אומרים לה (ולי) מזל טוב בחיוך רחב, בלי לפספס, ומוסיפים ים ברכות ואיחולים. איך זה קרה? ובכן, הנערה בחרה תאריך מיוחד מאוד להגיח בו לעולם. היום הראשון של השנה.
היום הרת תינוקת
ראש השנה בכלל לא היה התאריך המיועד, ובכל זאת הגעתי לעשות את החג אצל ההורים עם בעל, שני ילדים ותיק לידה מוכן. אבל לא הסתפקתי בזה. כמה שעות לפני הדלקת נרות הגדלתי לעשות ונכנעתי לדחף פנימי, לעשות סיבוב בבית החולים הקרוב למקום מגוריהם. שיהיה.
החג התקדש, החלה נטבלה בדבש, הסימנים בורכו בכוונה מיוחדת, ובאמצע הלילה הצירים קטעו את שנתי. כמה שעות אחרי, כשהבוקר כבר האיר והעולם התארגן לתפילת שחרית, אני הקשבתי להתרחשויות בתוכי ולא יכולתי להדחיק. הכאבים והתדירות היו ברורים מדי. זה זה.
מה עושים עכשיו? מה עם התפילות של ראש השנה? זה הרי שיאו של חודש שלם, של שנה שלמה. ובכל זאת הבנתי שאין דרך לדחות את האירוע. בעלי נשאר איתי בבית. התחלנו להתארגן. כשהקהל בבית הכנסת אמר פעם אחר פעם "למנצח לבני קורח מזמור", אנחנו נכנסנו למונית. כשהבעל תוקע בירך "לשמוע קול שופר" והקהל ענה בהתרגשות אמן, נכנסנו לחדר לידה. איתנו פסעו פנימה תעודת הזהות, תוצאות של בדיקות והאולטרסאונד האחרון, וגם פסוקי מלכויות זיכרונות ושופרות, והתפילות על בריאת האדם, וכל התחינות לחמלה, האזנה והקשבה. כולם נדחסו איתנו לחדר אחד, לדקות מאומצות של חיל ורעדה הכי מוחשיים שיש. להרגשה שאפשר לגעת בה, שאלוקים כאן איתנו, מכוון ומנווט ומשגיח.
שעתיים וחצי אחרי, כשבבית הכנסת נשמו לרווחה בסוף מאה תקיעות שופר ומתפללים בירכו זה את זה בכתיבה וחתימה טובה, אנחנו חבקנו בזרועותינו תינוקת יפהפייה, בריאה ושלמה. זו הייתה תפילת ראש השנה הכי משמעותית שהייתה לי. לא אמרתי פיוט אחד, אף לא מזמור אחד מסודר; לא יכולתי וגם לא הייתי זקוקה לזה. הרגשתי את יום הדין בכל איבריי, ואת פלא הבריאה בכל גידיי. היום הרת עולם.
ח"י שנים עברו מראש השנה ההוא (מזל טוב ילדה נהדרת, איך גדלת לנו פתאום), ומאז לא היה לי עוד ראש השנה כזה. יש אירועים שאי אפשר לשחזר. גם יום כיפור באותה שנה היה אחר מכל ימי הכיפורים, אבל בכיוון אחר לגמרי. הייתי מותשת. שני ילדים ותינוקת קטנטנה, שזכתה לקבל ביום הקדוש הזה את שמה, ושתי חברות שהגיעו עם הילדים שלהן כדי לשמור על הקטנים שלי ועליי ושלחו אותי לישון. מה התפללתי אז? האם אמרתי איזה וידוי? חטפתי איזה "שמע ישראל"? לא בטוחה. השיח עם ה' חשוב לי מאוד מאוד, בטח בימים הנוראים. אבל הייתי עסוקה בחיים עצמם, או נכון יותר - בלחיות אותם.
רגע של קדושה בפודקאסט
בקיץ האחרון סיפרו לי כמה נשים שאוגוסט עבורן הוא עוד חודש בלוח השנה. חם, לח, קצת פחות פקקים בדרך לעבודה כי כולם בנופש, אבל זהו. בלי עומס על בלוטת נקיפות המצפון, בלי ג'ינגול של בית־עבודה, ובלי הורדת ילדים מהקירות בשל שיעמום יתר. סתם חודש חיוור. הן כולן אימהות שהילדים שלהן כבר בגרו, ועדיין לא קיבלו בקשות לבייביסיטר על הנכדים. וואלה, אמרתי לעצמי, יום אחד זה יגיע גם אליי, האטרף יעבור.
החיים כל הזמן משתנים. כשאנחנו ילדים אוגוסט הוא חלק מאופק צבעוני פתוח לרווחה, כשגדלים הוא יכול להיות חופשה גדולה בתוך לימוד של תואר, חלק מבין הזמנים שבין שנות ישיבה, או סתם חודש של עבודה. כשמגיעים הילדים, הוא מחסום שצריך לחרוץ בו דרך כדי לחצות אותו בשלום, וכמה שנים אחר כך הדרך שוב פתוחה ומשתבצות בה לאט לאט, בנחת, קייטנות נכדים לפי בחירה.
וכמו הגישה לחופש הגדול, כך החיים גוזרים עלינו את אופי התפילות בימים הנוראים. בתחילת היסודי זו מחברת חגים יפה ומקושטת וסיור נרגש בבית הכנסת השכונתי כדי לשמוע שופר, אחר כך הצטופפות עם אבא או אמא בזמן התקיעות ובדיקה מתמדת כמה דפים עוד נשארו לסוף התפילה. כמה שנים אחרי זו כבר תפילה שלמה עם כוונות להצלחה אישית ולאומית ועולמית, ואחר כך, אם הברכה שורה - חתונה וילדים, ושנים של זיגזג וחוסר יכולת להתפלל, ושאיפה לעלות לגבהים, והתרסקות עם הבמבה וחתיכות התפוח בחצר בית הכנסת, ומאמץ זוגי משותף של חלוקה בין תפילת ותיקין שלו וקצת תפילה שלה, וככה עד שגם לזה יש סוף טוב וחוזרים לתוך בית הכנסת.
חשוב לזכור שכל כמה שנים חולפת תקופה, ושגם כשמאוד רוצים להיות חלק מהקהל הגדול והקדוש, לא תמיד אפשר. ויש שנים שבהן הקדושה תורגש באיזה ערב לימוד או פודקאסט שהאזנתם לו בדרך, כי אי אפשר להתפלל עם הילדים, והעייפות מכריעה את הדעת ומה הטעם בכל התפוח בדבש הזה ועל מה אמורים לכוון בכלל בתקיעת השופר. "לכול זמן ועת לכל חפץ" זה לא רק פסוק יפה בקהלת, אלא מעגל החיים שלנו, שהכול מונח במקומו, בקצב שלו. גם אם לפעמים יש עיכובים בין השלבים. ויש.
ושרק לא נתבלבל. שלא, מרוב צימאון לקצת קדושה ורוח בין כל הריצות והבישולים, ניכנס לתפילה למרות שזה לא מתאים לילדים, ונהסה את החמודים, ונבאס את המתפללים ונצא מתוסכלים. ושלא יקרה שמרוב שאנחנו רוצים לבקש על הילדים שנה טובה, נשאיר אותם בלי השגחה ראויה, בלי עין פקוחה, בחצר בית הכנסת או בגינה הסמוכה, מתוך אמונה תמימה שכולם בשכונה הם אנשים טובים. לא, אי אפשר לסמוך, אסור לסמוך. החגים הם זמן מועד להטרדות ולתקיפות של ילדים. ואם אנחנו לא נהיה שם בשבילם, אז מי?
עוד יהיו שנים של תפילות ובית כנסת וכובד ראש, אני חוזרת ומשננת לעצמי כדי שתהיה לי סבלנות, ועד אז אני מודה על שנים ארוכות מאוד של תפילות חטופות, ומתפללת על חברות וחברים שגם הם יֵצאו מבית הכנסת לפגרה של שנים רבות. שיהיו עסוקים בטיטולים ומוצצים וטיולים, ויתגעגעו לשירת היחד המרגשת של בית הכנסת. הלוואי.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***