"הייתה לי דמעתי לחם יומם ולילה" כתב דוד המלך (תהלים מב, ד) כאילו רואה היה לפניו את חנה, אמו של מורו ורבו, חנה שמיאנה להינחם על עקרותה אפילו ב"מנה אחת אפיים" (שמ"א א,ה) שהעניק לה בעלה, ובאהבת הכפלים שלו.
מי ימדוד את צערה של אישה "מרת נפש" ה"מדברת על לבה", הבוכה בסתר כיון ש"לב יודע מרת נפשו" (משלי יד, י), השופכת את נפשה בפני בוראה כש"שפתיה נעות וקולה לא ישמע", כיון שהוא לבדו מבין את כמיהתה העזה של כל אישה להיות שותפה איתו ליצירה, והרי שערי דמעה אינם ננעלים לעולם.
ואכן, הקב"ה, שפקד את שרה ורחל בראש השנה, זכר גם את חנה ביום בו הוא מביא "חוק זכרון, להיפקד כל רוח ונפש." ומחנה למד עם ישראל לדורותיו את משמעותה של תפלה – תפלת בקשה וכן תפלת הודיה.
לשורשים פקד ושאל מובנים כפולים בספורה של חנה. חנה שואלת ונענית, אבל היא מבינה שהנער אליו התפללה ניתן לה, כמו כל ילד, כפיקדון בלבד – "ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו". שאילתו לה' לאחר מכן מהווה החזר השאלה (הפיקדון) שהעניק לה, לפי הרד"ק. לעמותה, חוה, האם הראשונה, רואה בבנה הראשון קניין שלה – "קניתי איש את ה'" (בראשית ד,א). רק המציאות המרה של רציחתו הביאה אותה להכרה, שאותה ביטאה בלידת שת, כי האלוקים הוא המשית לה את בנה בהשאלה.
חנה הבינה את משמעות היצירה, רצונה לילד נבע ממסירותה לבורא. בוודאי דמעות רבות של אם מתגעגעת ירדו על המעיל הקטן שתפרה שנה בשנה לבנה השאול לה' – ובכל זאת, הייתה מתברכת בשמואל, הבן האומר "הנני," הנביא שבזכות ותרנותה הקים את מלכות בית דוד.
תפילת ההודיה שלה מצביעה על הבנה נבואית זו של שליחות בנה. מילותיה "ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו" חוזרות ומשתקפות בשירת דוד בסוף הספר, בסגירת המעגל – "מגדול ישועת מלכו ועושה חסד למשיחו" (שמ"ב, לב,נ) .
בתפילת ההודיה שלה מביעה חנה את הראייה הרחבה של יד ה' המסובבת את מאורעות ההיסטוריה. העקרה ש"ילדה שבעה" מודעת לכך ש"לא בכוח יגבר איש, ה' ידון אפסי ארץ" – האדם הוא המופעל, התוכנית היא אלוקית. כפי שהיא רואה את משפחתה, ואת כמיהתה לילד, כך היא רואה את תפקיד בנה, וכך את האנושות כולה.
יהי רצון שבזכותה נזכה גם אנו בתפילותינו השנה, ובתוכנו כל זוג המתפלל לזכות בבניית משפחה, להגיע לרמת "ויבין כל פעול כי אתה פעלתו" ולזיכרון טוב ולפקודת ישועה ורחמים לפני ה'.