השבת, ו' בתשרי, נציין י"א שנים לפרידה מהרב וחבר הכנסת חנן פורת זצ"ל. חנן היה האיש שהכניס אותי לפוליטיקה, (בנחישות האופיינית לו, ובניגוד גמור לתכניות האישיות שלי) וגם מי שהחליט (שוב בנחישות) שעלי להקים ולנהל את שדולת א"י בכנסת.
הוא היה בעיני דמות מופת, ששילב באופן הטבעי והמדויק ביותר את עולם האמונה והתורה עם עולם המעשה הפוליטי, בדיוק כפי ששילב נחישות עם ענווה, וחתירה ליותר במישור הציבורי עם הסתפקות במעט במישור האישי.
מאז נפרדנו ממנו בדמעות, חנן ז"ל ממשיך ללוות ולהדריך אותי מידי שבת, באמצעות "מעט מן האור" - ספריו על פרשיות השבוע: כל פרק בספרים הללו מחבר באופן כל-כך "חנני" בין פסוקי הפרשה, עם פירושי חכמי ישראל מכל הדורות, ובין ההתרחשויות האקטואליות של ימינו, אליהן הוסיף חנן את חוויותיו, תובנותיו, תחושותיו והמית-הלב ואף זעקת-הלב שלו על כל היפה והמרומם, וגם על כל המכאיב והמקומם בחיי עם ישראל: קיבוץ הגלויות ובנין הארץ מחד, והנסיגות, העקירות, וקורבנות-הדמים מאידך. כמעט תמיד הוסיף חנן ז"ל גם פרק שירה יפהפה, וצילום שובה-לב ומרומם, כי כזה היה חנן: חייו היו מלאי-שירה, ועיניו הטובות ראו את יפי הבריאה באור מיוחד, ומעט מן האור הזה נשקף אלינו מבין הדפים.
די לפתוח את הספר ולהרגיש את חנן. פרק אחד או שניים לשבוע מאפשרים לי להיאחז גם היום בשיפולי גלימתו, ולהשתדל ללכת בדרכיו.
"מעט מן האור" שזור לכל אורכו בכאב העצום של חנן על העקירה והגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון: כאב על המאיסה בארץ חמדה, על הרמיסה של המגורשים, על הקריסה המוסרית של מי שאמורים להיות מנהיגים, על הפניית-העורף של מי שהיה קודם לכן שותף-לדרך, כאב חודר שאינו מרפה, ואינו נותן מנוח לקורא.
לעיתים אני שואלת את עצמי: איך היה חנן פועל, ויותר מכך: איך היה מתבטא אל מול העוול של ימינו-אנו: אל מול הכנסתה של מפלגה אנטי-ציונית ותומכת-טרור אל תוככי הקואליציה והשלטון. מה היה אומר או זועק אל מול העובדות הנוראות שנחשפו בתחקירים המטלטלים של פורום "בוחרים בחיים" ושל ארגון "עד כאן", שמוכיחים ממצא אחר ממצא איך רע"מ, על שלוחותיה וארגוניה, מזרימה לארגוני טרור תקציבי עתק, ומכסה על כך בדברי חלקות ובחיוך מתקתק?
מה היה אומר חנן, מה היה כותב, וכיצד היה פועל אל מול הטיוח, עצימת העיניים, ומאמץ-העל הפוליטי להלבין את החבירה של השמאל עם אויבי ישראל, שידיהם דמים מלאו - דמים בתרתי משמע: דם קורבנות הטרור, ודמי-התשלומים שמעבירה השותפה הזו לכיסי ארגוני טרור ומשפחות מחבלים?
והנה, פתחתי את "מעט מן האור" בפרק האחרון שלו, בפסקה האחרונה של הפרק, ומצאתי את הדברים התקיפים והכאובים שכתב חנן על הטרוריסטים-בתחפושת: "מאבק האיתנים המתנהל כיום בעולם בין הטוב והרע, אינו רק מאבק כנגד כוחות הרשע שהתגלו במלוא עצמתם בפיגועי הטרור בארץ ובעולם. כשם שיש להילחם בטרור עד חרמה, כן יש להילחם בצביעות שבצילה הוא חוסה, ולא להתרפס ולהתחנחן לעומתה כדרך שעושים מנהיגים חסרי יושר ובושה". - כל כך חד, ברור, נוקב, וזועק.
אנחנו נילחם בצביעות, חנן, בצביעות שבצילה חוסה הטרור, ובחסותה הוא נכנס, ומאיים להיכנס שוב, אל תוככי הממשלה שלנו, של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו. נילחם בה עד חרמה כפי שדרשת, ולא נרתע מלקרוא לה בשמה, כפי שאתה לא נרתעת.
לא נרפה ולא נאפשר להלבין את הידיים המגואלות בדם, לא נסכים לנרמל את החבירה עם אויבים-בחליפות ובעניבות תוך גילגול-עיניים מיתממות המסרבות לקרוא את הטקסטים הקשים של אמנת התנועה האיסלאמית (חשיפת "הקול היהודי"), את המסמכים החד-משמעיים המתעדים תמיכה פיננסית אדירה בטרור (חשיפות "בוחרים בחיים" ו"עד כאן"), את התחקיר (של "ערי ישראל") על מעורבות חברי כנסת מכל המפלגות הערביות כולן, כולל רע"מ, בהובלת פרעות תשפ"א. נקרא לציבור להוקיע את הצביעות הזו, באופן חד וברור, בעוד חודש ויומיים, בקלפיות, ולסמן מחדש את הקו האדום שנחצה, הקו האדום שהצביעות מתאמצת כל כך לצבוע בלבן.
"אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו" מבטיח הנביא, אבל כדי להלבין את החטאים האדומים כשני, יש להכיר בהם כחטאים, לשוב בתשובה אמיתית עליהם ומהם, ולא לצבוע אותם בלבן כאילו לא היו אדומים מעולם.
על דברי משה רבינו בפרשת השבוע "כי ידעתי אחרי מותי כי-השחת תשחיתון" מביא רש"י את דברי חז"ל השואלים: "והרי כל ימות יהושע לא השחיתו?" ומשיבים: "מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, כל זמן שיהושע חי, היה נראה למשה כאילו הוא חי". אנחנו נשתדל, חנן, להיות תלמידיך, להמשיך את דרכך, דרך הישר, דרך שלא מוכנה לקבל את הצביעות בכלל, ואת הצביעות שבצילה חוסה הטרור בפרט, שנלחמת בה עד חרמה וקוראת לה בשמה. ואתנו יהיו עוד רבים-רבים, חנן, עם ישראל בהמוניו, יאמר בקרוב מאד את דברו כנגד האויבים והצבועים גם יחד.
ועם כל זאת, בדיוק כמוך חנן, לא נחדל מלקרוא לאחינו ואחיותינו שעדין לא הרפו מהטיוח והצביעות שבחבירה עם האויב, לא נחדל מלקרוא להם מלב אוהב "קחו עמכם דברים, ושובו", אבל שובו באמת.