1. בימים אלה שבין כסה לעשור ולחג הסוכות, מוטרד העולם מאיומיו המרומזים של הקרמלין להפעיל נשק גרעיני טקטי (קרי: נשק שמידת עוצמתו נמוכה מזו שהוטלה על הירושימה), כדי לקבע את מהלכיו באוקראינה, ולהבהיר לעולם כולו כי הוא ממש רציני במהלכיו להשמדת אוקראינה כיישות עצמאית, או למצער לנגוס חלקים גדולים ממנה ולהשיבם לחיקה הקפוא של אמא רוסיה.
הבטן מתהפכת לנוכח הידיעות המגיעות 'משם': התנפלות ברוטלית של צבא פוטין על אומה חפה מפשע ואולי חסרת ישע יחסית לעוצמה הרוסית (חרף ההצלחות הקטנות פה ושם); מיתקפת רבים מול מעטים (יחסית); רשעים נגד 'צדיקים'; רצח מכוון, המוני, אכזרי ושיטתי, של אזרחים אוקראינים חפים מפשע, הנלחמים על חרותם ומולדתם; השתלטות על משאביה הטבעיים של אוקראינה לטובת הכלכלה הרוסית המיטלטלת.
אבל פוטין מתעקש וממשיך בשלו, ורק השבוע אמר בנאום סיפוח המחוזות שכבש באוקראינה: "אין דרך חזרה".
2. הלב היהודי החם, הפועל בחזהו של כל אחד מאיתנו, נוטה להתקומם נגד: נגד העוול, הכיבוש, הפגיעה בחפים מפשע, העריצות הרוסית; ולהזדהות עם קרבנות השווא. וכבר הקדימנו קוהלת בסוגיה זו: "וְהָאֱ-לֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף".
אבל עם כל הסימפטיה האנושית כלפי האוקראינים, קרבנות התוקפנות, אנו שוכחים לרגע שחישוב הגיוני קר כקרח, נטול רגשות, ברמה הקיומית היהודית-ישראלית, מחייב אותנו להימנע מחיבוקם של האוקראינים האומללים. עם כל הצער. בעולמנו הקר אינטרסים גוברים על סנטימנטים.
3. וזאת מכמה סיבות. ראשית, מאות אלפי היהודים שנרצחו ונטבחו באכזריות סדיסטית נוראה – נוראה אפילו מאכזריותם של הנאצים ימ"ש – לא הסמיכו אונו לסלוח בשמם לאיוואן האוקראיני. לא שכחנו שקלגסיהם של חמילניצקי ופטליורה ושאר חבריהם האנטישמים אנסו נשים ובנות לעיני ההורים, עקרו עיניים באכזריות, ריטשו בטניהן של נשים הרות, דרסו יהודים נקיי כפיים וברי לבב בפרסות סוסיהם המסתערים בתאוות רצח, וזה רק קצה הקרחון. דם ישראל נשפך כמים, כמתואר בספר 'יוון המצולה' שנכתב בזמן אמת בידי רבי נתן הנובר.
אז נכון שלמרות זאת, הלב מתפלץ לנוכח הזוועה שמחוללים הרוסים באוקראינה, אבל בעולם הגדול המתנהל על בסיס חשבונות מדיניים קרים, חייבים גם אנו – מרצון או שלא מרצון – ליטול חלק במשחק הכדאיות הקרה הזו. בואו נשאל עצמנו, למשל, מה בדיוק אנחנו חייבים למדינה, לאוקראינה, שמעולם לא הצביעה לטובתנו באו"ם ותמיד הזדהתה עם אוייבינו? באמת אנחנו חייבים להם משהו, לאחר כל מה שעוללו ליהודים בארצם, והם עודם משועבדים עד היום ל'גבורתם' של חמלניצקי ופטליורה וכל שאר הפרעים שטבחו ללא רחם ביהודי אוקראינה חסרי המגן.
4. ואל תגידו שגם רוסיה נגדנו. זה דווקא לא תמיד נכון. ב-1948, בשעה שישראל נלחמה בידיים ריקות, בקרשים ואבנים, על עצם קיומה והישרדותה, הינחה המנהיג הסובייטי העליון סטלין, את צ'כיה הקומוניסטית, לספק אמל"ח מגן ליהודים שנלחמו על חייהם, וזה היה ה'גיים צ'נג'ר' שאיפשר ניצחון על האוייב הערבי וכינונה של המדינה היהודית, לאחר אלפיים שנות. היחס המיוחד הזה כלפי צאצאי שורדי השואה בישראל נמשך גם היום, בסוג של סימפטיה רוסית, אמנם חלקית, ואפילו במתן חופש תנועה אווירית למטוסי חיל האוויר בשמי סוריה, לצרכי בטחוננו.
5. אבל חמורה מכל היא ההשוואה שעשוי העולם לערוך בין זירת רוסיה-אוקראינה לזירת ישראל-הפלשתינים. בהשוואה הזו ידינו על התחתונה. במשחק הזה, הפלשתינים הם האוקראינים האומללים, ואנו המעצמה "שקורעת אותם לגזרים", כפי שמנסח זאת הפילו-פלשתיני גדעון לוי ב'הארץ'. "מדינה כובשת [כלומר, אנחנו] מטיפה מוסר למדינה כובשת אחרת [רוסיה]", מתפייט לוי במיתקפתו נגד הכרזת ישראל כי לא תכיר בסיפוח 4 המחוזות האוקראינים לרוסיה. "מדינה מספחת מודיעה שהיא לא מכירה בסיפוח אחר", הוא לועג. "...האם יש מדינה שקונה את ההתחסדות הישראלית שלא להכיר בסיפוח 4 המחוזות, אבל משדלת את מדינאי עולם להכיר בסיפוחים שלה ואף להרחיבם עוד ועוד, לוּ רק ניתן לה".
ועוד: "קריעתה של פלשתין פחות מוסרית מקריעת המחוזות מאוקראינה. לאוקראינים יש מדינה שמנה נקרעו חבלי ארץ, לפלשתינים אין מדינה. קריעת שיירי ארצם כבר גרמה לכך שלא תהיה להם מדינה לעולם. ראש ממשלה [לפיד] שתומך בכך לא יכול להטיף מוסר למספחת אחרת... ומה לגבי הכיבוש הישראלי? יפה יותר? חוקי יותר? לא ברוטאלי ואלים? לא הרג אלפי חפים מפשע כולל מאות ילדים? ...[אבל] לישראל תמיד מותר מה שלאחרים, כולל רוסיה, אסור. הארץ הזו שייכת רק ליהודים, כמו שאוקראינה היא ארצם של הרוסים. וברור שאין לאוקראינים ולפלשתינים זכויות לאומיות כמו ליהודים בארץ ישראל".
6. כך שעם כל האהדה והסימפטיה לאומללותם של האוקראינים (שמעולם לא גילו סימפטיה לאומללות היהודית, וגם לא למדינה היהודית), אנחנו נתפסים בעיני העולם בזירה הבינגושית הזו, הקרה ונטולת הסנטימנטים, כצד החזק, התוקפן, האלים, שמתנפל על המסכנים האוקראינים, ממש בצלמה ודמותה של רוסיה. ומי שדורש היום מפוטין 'להחזיר שטחים' שם, הוא דורש וידרוש גם מאיתנו, 'להחזיר' שטחים לפלשתינים.
במישוואה הבלתי מישוואתית הזו, העולם תופס את הפלשתינים כתאומיהם הסיאמיים של האוקראינים, ואילו הישראלים נתבעים לשחק את תפקיד העריץ הרוסי. רוסיה הכובשת זה אנחנו, בעיני העולם. חשוב לזכור זאת לפני הכול.