”וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, קראנו בשבת האחרונה. זה עתה חגג עם ישראל את שמחת תורה וחזר לשגרה לאחר תקופת חגים ברוכה.
לימוד פרשת "וזאת הברכה" יחד עם אחי, מורי ורבי, חשף בפניי נדבך אקטואלי, מסקרן ונסתר בפרשה.
פרשת "וזאת הברכה" היא פרשת השבוע החותמת את ספר דברים והאחרונה בתורה כולה. ייחודה הנוסף הוא בקריאתה בחג שמחת תורה עצמו ולא בהכרח בשבת, כיתר פרשות השבוע. עם סיום קריאתה מסתיימת קריאת התורה כולה ורבים נוהגים לאמור בקול "חזק חזק ונתחזק".
רמזים אקטואליים בפרשה
חלקה הראשון של הפרשה, בספר דברים פרק לג, מתאר את הצוואה והברכות שנתן וברך משה את שבטי ישראל לפני מותו. מבין הברכות אבקש להתמקד בסיפא של הברכה שהעניק משה רבנו לשבט זבולון, ככתוב בפסוקים יח- יט: ”וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק, כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל”.
בטרם נעסוק בפרשנות המוצעת לסיפא של פסוק יט, ראוי להבהיר את גבולותיה הגאוגרפיים של נחלת שבט זבולון. אלו ניתנים להסקה מהכתוב במקרא, בספר יהושע וקודם לו בברכת יעקב לשבטים שבספר בראשית, ככתוב בפרק מט פסוק יג: ”זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן. וְהוּא - לְחוֹף אֳנִיּוֹת, ויַרְכָתוֹ - עַל צִידֹן“. בימינו מזהים רבים את גבולות הנחלה עם אזור הגליל התחתון, מצפון לחיפה ונחל הקישון, ולאורך חופו של הים התיכון עד אזור צידון שבלבנון.
פרשנותו של רש"י לפסוקים מעלה מחשבות אקטואליות הקשורות למשמעויות הנגזרות מגילויי שדות הגז שבים התיכון, מול נחלתו של זבולון, וההשלכות על ריבונותה, כלכלתה ויחסי החוץ של מדינת ישראל.
רש"י מפרש את המילים "ושפני טמוני חול" כמשאב יקר הנסתר בחולות הים ויוצא ממנו בשטח הימי עליו חולש שבט זבולון. רש"י מזכיר את הכתוב במסכת מגילה (ו א): "זבולן עם חרף נפשו למות (שופטים ה יח) משום דנפתלי על מרומי שדה, שהיה מתרעם זבולן על חלקו לאחי נתת שדות וכרמים וכו'". בדברים אלו יש משום הקושי והסיכון להתפרנס ממצולות הים, שעה שברור, פשוט ובטוח יותר להתפרנס מפרי האדמה שביבשה. בהמשך דבריו מציין רש"י בפרשנותו למשפט "כי שפע ימים יינקו" שהים ייתן שפע ממון לזבולון ויששכר, או במילים אחרות- בחלק אשר ינחלו בארץ ישראל יהיו אוצרות טבע שיעשירו אותם עד מאד. גם הרלב"ג בפרשונותו למילים אלו מציין כי: "וגם האוצרות הטמונים בחול הים יבואו להם, כמו שפירש החכם אבן עזרא".
מדוע נעשה השימוש במילה "יינקו" דווקא, שהרי את הדגה שולים, דגים או צדים, ואם בפנינים או אוצרות אחרים עסקינן אזי לרוב נשתמש במילה שולים? אם כן, מה הוא הדבר הטמון בחול הים שמול נחלת זבולון, המצריך יניקה ומספק ממון רב? האם מדובר במשאב הגז שהמתין אלפי שנים לגילויו ושאיבתו ממצולות הים בתקופתנו. גז המיוצא בסופו של דבר למדינות שונות ומעשיר את אוצר המדינה במיליארדים, בעידן בו נדרשים אנו לעצמאות אנרגטית ונוכח המשברים הפוקדים את עולמנו ואת סביבתנו הקרובה והרחוקה כאחד, במזרח התיכון ובאירופה?
מוסיף רש"י ומבאר כך: "דבר אחר עמים הר יקראו על ידי פרקמטיא של זבולן, תגרי אומות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר והם אומרים הואיל ונצטערנו עד כאן נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אומה זו ומה מעשיה, והם רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד ואוכלים מאכל אחד לפי שהגוים אלוהו של זה לא כאלוהו של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה, והם אומרים אין אומה כשרה כזו ומתגיירין שם, שנאמר שם יזבחו זבחי צדק". על פי רש"י, יבואו ארצה סוחרים מכל אומות העולם, יתווכחו "על הספר" שמשמעו- גבול שבט זבולון. יתרשמו הם מעצמתו של עם ישראל המאוחד בינו לבין עצמו ובינו לבין אלוקיו, מדרכיה ומעשיה של האומה, יכירו בגדולתה וילכו בנתיבותיה בסופו של דבר.
בהשלכה לנעשה בשדות הגז שמול חופי ישראל, מדובר במשאב טבע יקר הנדרש ונצרך על ידי מדינות רבות כבאירופה הרחוקה או כמצרים, ירדן וגם לבנון הקרובות. לשם "ייניקתו" של המשאב עדים אנו לתחרות בין חברות מסחריות מקומיות ובינלאומיות גדולות על הזיכיונות להקמת אסדות הגז, שאיבתו ממצולות הים ואספקתו לצרכנים. עוד עדים אנו לאחרונה לדיון הסוער סביב סוגיית הגבול הימי עם לבנון, העוסק גם בזכויות על שדות הגז והיכולת להפיק גז ממאגר כריש בביטחה. לסוגיות אלו השלכות מרחיקות לכת על ביטחוננו הלאומי, דבר שאין להשאירו לערבות אמריקנית, שאין לסמוך בו על האירופאים ואף על מי שמונעים משיקולים זרים מקרב מנהיגינו המכובדים בתקופת טרום בחירות.
לסיכום וסיום הפרשה
הברכה של משה לשבט זבולון היתה סתומה במידה רבה עד היום. האם כעת מתבהרים הדברים בהקשר לפוטנציאל הטמון בים התיכון. סיכומה של פרשת סימון הגבול הימי בין ישראל ללבנון והזכויות על שדות הגז שבמצולות הים, עודנו מצוי במחלוקת בימים אלו בין המדינות ובתוך עמנו אנו. אופן התנהלותה של הנהגת המדינה בפרשה זו מוסיף צער ומחלוקת על הקרע החמור בעם ישראל, קרע שיש בו להוסיף ולערער על ההסכם התנ"כי שבין יששכר לזבולון, או אם תרצו- על הערבות ההדדית ואחדותו של עם ישראל נוכח פני אויב בעת הזו.
בכל מקרה, ואיך שלא תסוכם פרשיית הגבול הימי עם לבנון, את פרשות השבוע לשנה החולפת סיימנו והתחלנו לקרוא מבראשית.
לסיום ראוי ואופטימי, אצטט מפרשת "וזאת הברכה" את הפסוקים כח-כט המסיימים את פרק לג: "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל. אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ".