המהפכה החדשה

א. שורש השנאה והבוז

גילויי השנאה והבוז התהומי כלפי רוב העם היהודי במדינת ישראל, הנשמעים לאחרונה באינטנסיביות, מפי בכירים באקדמיה בממסד הבטחוני ובצמרת המשפטית – שבים ומעוררים את השאלה, מה המקור לכל זה?

מסתבר, שהיה מי שחזה כי זהו ההמשך הטבעי של מהלך הציונות החילונית בחלקה המתעקש להתנכר למורשת הדתית.

הראי"ה קוק עלה ארצה בג' אלול תרס"ד (1904), וכארבע שנים בלבד אח"כ, כשהוא מכיר מקרוב את הנפשות הפועלות בעליה השניה, החל במאמצים כבירים לעודד בדחיפות יהודים שומרי מצוות לעלות ארצה ולעסוק בבניינה. "אל נא נאחר את המועד... אם נעזוב את שעת הכשר של התחלת התפתחות הישוב... והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים הוא כולו אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת , ולבסוף גם לשנאת ישראל וארץ ישראל כאשר כבר נוכחנו על פי הנסיון –היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בה' בטחתי שלא יתן למוט רגלנו" (אגרות ראי"ה א', קמד, סיון תרס"ח).

הוא חווה ב"מיקרו" את התהליך, כאשר מאוכזבי העליה השניה חזרו לארצות מוצאם תוך השמעת דברי שטנה ובוז על ארץ ישראל והעם היהודי.

ב. פוטנציאל של הרס עצמי

על האידיאולוגיה שמכוחה פועלת התנועה הציונית, כתב" "לבושים צואים אנו מלבישים את בן המלך... מה איומות הן המחשבות אשר עלו על הלב מראשית ימי התגלות תחייתנו הלאומית עד כה, מחשבות שאם היה בהן קורטוב של אמת היו יכולות להמית עם חי, וקל-וחומר שאינן יכולות להחיות עם מת" (מאמרי הראי"ה, עמ' 298).

כלומר, התשתית האידיאולוגית ביסוד התנועה הציונית הרואה בארץ ישראל רק מקלט בטוח, אינה נושאת כל בשורה רוחנית, ומתכחשת לתפקידו ההיסטורי של העם. אין עם ללא תפקיד היסטורי ותרבות ייחודית, לכן המחשבות הללו יכולות להמית עם חי – שהרי אין מטרה לקיומו הפיזי לבדו, ולכן ילך גם רצון החיים שלו ויתנוון. על אחת כמה וכמה שאינן יכולות להחיות עם, שמבחינה לאומית אינו קיים בגלותו, כפי שהגדיר רבי יהודה הלוי.

מכיון שמקלט בטוח אכן אינו מאפשר אתוס מכונן – פנו מנהיגי הציונות החילונית להגדרה חדשה. כך ניסח הראי"ה בתמצית את דבריהם "ודור חי יקום ויאמר בגאון, השלכתי את כל סבל הירושה ולאום אירופאי חדש נוצרתי. והאמרה הזאת מלאתי צחנת ריקבון, היא עולה מכל התכונה העכשווית, בארץ ובחו"ל. אוי לנו כי שודדנו" (אגרות הראי"ה ג, תתקה). ואכן, מדינת ישראל מתאמצת שנים רבות להשתייך למשפחת העמים האירופאית – בספורט, בזמר, באמנות, ובחתימה על אמנות שונות [לאחרונה אמנת איסטנבול ההרסנית].

אילו היו מצליחים לבסס לאומיות חילונית לגמרי "היו יכולים להציג את האומה על מעמד הטומאה והכיליון" (אורות התחיה, ט).

ג. התקווה ומחולליה

אלא שכאן מגיעה ההבחנה העמוקה בין ישראל לעמים "ברית כרותה היא לכנסת ישראל כולה שלא תטמא טומאה גמורה. גם עליה תוכל הטומאה לפעול, לעשות בה פגמים, אבל לא תוכל להכריתה כליל ממקור החיים האלהיים" (שם).

נושאי דגל התקווה ומחולליה הם צדיקי הדור שעליהם מוטל התפקיד להרים את האומה משפלותה. לכן, הראי"ה אינו מסתפק בהגנה על עמדתו אלא מכריז עליה בתור דרכם של צדיקים וקורא לצדיקי דורו להצטרף אליו לפעילות רוחנית כדי לחבר לתורה את מי שפועלים לטובת האומה. "מה צריכים אז צדיקי הדור לעשות ? למרוד ברוח האומה, אפילו בדבור, ולמאס את קניניה, זהו דבר שאי אפשר: רוח ד' ורוח ישראל אחד הוא! אלא שהם צריכים לעבוד עבודה גדולה לגלות את האור והקדש... עד שכל המחזיקים באותן המחשבות שברוח הכללי ובכל קנייניו ימצאו את עצמם ממילא, שהם עומדים שקועים ומושרשים וחיים בחיי אלהים (שם). יש לשים לב לדרכו של הרב בסגנון התשובה האופייני לשיטתו. אין בדבריו התנגחות וגם לא ויתור והשלמה, אלא חשיפת הטוב והקודש המונח בבסיס המעשים הטובים, ותשובה שתבוא מתוך העמקה ברוחניות הקיימת הרצויה מצד מקורה העליון.

ד. חוסן דתי ולאומי

אלא שגם בזמנו, חלק מהציבור החילוני התנגד בחריפות רבה לאפשרות שהלאום יהיה מבוסס על התורה. מכאן ההתנגשויות שהיו לו עם מתיישבי עמק יזרעאל שערכו טקסי ביכורים תוך חילול החג; עם תנועות הפועלים שהתנגדו לחוקת השבת שאותה דרש והנהיג בתל אביב ובערים נוספות ולפיה לא תהיה תחבורה בשבת, ובתי העסק יהיו סגורים; עם הנהגת "מכבי" שארגנה משחקי כדורגל בשבת, ועוד.

ולא, הראי"ה לא דגל בכפיה דתית במובן חיוב הפרט לקיים מצוות.

הוא עשה מאמצים כבירים, שעלו לו ביוקר במישור האישי, כדי לחבר את הלאום הישראלי לנשמתו, לתורת ישראל. או בביטוי המעשי – חיבור דת ומדינה [בהיפוך מהפרדת דת ממדינה]. ובלשון אחרת – הגדרת חיי הפרהסיה של מדינת היהודים (באותה עת "המדינה שבדרך"), כמו גם מקורות המשפט החינוך והתרבות.

הראי"ה חזה גם את הניסיון להמיר את האידיאולוגיה הציונית בהתמקדות ב"טוב המשותף", כלומר – הנאות החיים כאן ועכשיו.

"מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל... השלוה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה... השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע" (אורות התחיה, מד).

בעצם, מנגנון של ניוון עצמי טמון בציונות החילונית ששאפה רק לביסוס החומריות. תופעה כזו מביאה בעקבותיה בהכרח תהליך נגדי "יבא סער ויהפך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים" (שם).

החוסן הלאומי לא יוכל לעמוד ללא קשר עמוק לחוסן הדתי. את זה אנו רואים בעליל, וזו המהפכה הנוכחית. לא ייפלא כי מי ששואף ליצירת לאום אירופאי חדש [למעשה לאום אירו-לבנטיני...], מתנגד בכל כוחו למהפכה זו, שונא את נושאיה ובז לערכיהם ולדרכם. אך המהפכה כבר כאן, ונושאיה – רובו של העם בישראל – ימשיך לממש אותה, כי בנפשנו היא.