לעיתים הסאבטקסט, מה שלא נכתב בפירוש, הוא המסר העיקרי. כך יש לפרש את פסק הדין של השופט פוגלמן, הנפרש על פני 24 עמודים, אך האמירה העיקרית בו היא בכלל סימן פיסוק שמופיע בעקביות. בכל פעם שמבקש כבוד השופט להשתמש בפסק דינו בתואר בוגדת או בשם העצם בגידה, הוא מקפיד להוסיף להם גרשיים. כאומר: בית הדין הרבני, החשוך, מבקש לגנות אי־נאמנות מינית בתוך קשר נישואין. אני, הנאור, לא אשתף עם זה פעולה. בעיניי ההקפדה האנכרוניסטית הזו דינה לעבור מן העולם.
פוגלמן אינו ממציא ההתחכמות הנאורה הזאת. קדמה לו הנשיאה חיות בפסק דין שכתבה לפני שנה וחצי. למען האמת, לא רק בגרשיים החתרניים היא קדמה לפוגלמן, אלא גם בהתוויית הקו – שלא לומר מלחמת קודש דתית – שנוקט בג"ץ מול בית הדין הרבני הגדול. אז התפרסם פסק הדין של חיות בקול רעש גדול תחת השם הקליט "בג"ץ הבוגדת". "הבוגדת 2.0", פסק הדין של פוגלמן כפי שהוא ראוי להתכנות, הוא המשך האלימות הלגאלית נגד עירוב של כל בדל ערך משפחה יהודי על ידי בית הדין הרבני.
הדיינים נשענים על הדין האזרחי
סיפור הבוגדת הנוכחי מתחיל כרונולוגית עוד לפני מקרה הבוגדת המפורסם. זוג שנישא אי שם בשנת 1976 הביא לעולם שלושה ילדים וחי בשלום 26 שנים, כאשר הבעל מצליח מאוד בעסקיו ומתבסס כלכלית כמנכ"ל חברה חזקה וכבעלים של רבע ממניותיה. בשנת 2002 התחילה האישה לרעות בשדות זרים. במשך עשר שנים ניהלה חיים כפולים, כשהיא מסתירה מבעלה זוגיות ארוכה וקבועה עם גבר אחר. ברגע שהבגידה התפוצצה ונודעה לבעל, הוא הזדרז אל בית הדין הרבני ופתח תיק גירושין.
על העובדות האלו אין מחלוקת. האישה הודתה בהן בפה מלא. דרישתו של הבעל, במסגרת ההליך, הייתה למנוע מהאישה ליטול חצי מהנכסים שצברו בני הזוג מרגע הבגידה ב־2002, ולחלק את הרכוש שנצבר מאז כפי הערך שכל אחד מהם הביא למשק המשותף. בית הדין הרבני ברחובות קיבל במידה רבה את עמדת הבעל, וגם בערעור לבית הדין הגדול העמדה לא השתנתה. וכך נקבע: בכל הנכסים שצברו השניים מאז רגע הבגידה, יחלקו הזוג על פי יחס של 80-20 לטובת הבעל, על פי חישוב שערך בית הדין בנוגע לגובה ההכנסה של השניים.
מעניין לקרוא את הנימוקים של בית הדין הרבני הגדול, ומעניין עוד יותר להבין את הרקע שהניע אותם להשתמש דווקא בהם. הימים שבהם ניתן פסק הדין הם ימים גורליים במסדרונות בית הדין – אי אז בשנת 2019, אחרי שהרכב שופטים שמרני בראשות השופט שטיין אשרר את פסק בית הדין הרבני בעניין הבוגדת הראשון, אך הנשיאה חיות החליטה על דיון נוסף בהרכב מורחב. הדיינים, הרב מיכאל עמוס, הרב מימון נהרי והרב יצחק אלמליח, כבר הריחו לאן נושבת הרוח. הם הבינו, כפי שאכן ביטאה בחלוף זמן קצר הנשיאה חיות, כי ההנמקה המוסרית־תורנית של בית הדין בעניין הבוגדת הראשון הוא שעורר את חמת בג"ץ ויגרום ככל הנראה לביטול פסק הדין, ובשל כך נמנעו מלהזכיר אף מקור או נימוק תורני לפסק דינם.
זו לא ספקולציה, אלא פסקאות מפורשות בפסק הדין של הדיינים. הם מציינים מפורשות את עניין הבוגדת הראשון, שבאותם ימים עמד בפני הדיון הנוסף בבג"ץ, מציינים את דעת המיעוט של השופט עמית שלפיה הדין הדתי הוא שהכריע נגד האישה ולכן יש לבטל את פסק הדין, ומבהירים שהפעם מדובר בפסיקה שכל כולה עוסקת בפרשנות החוק האזרחי בלבד. "אין אנו נותנים משקל לפן הדתי או המוסרי של עצם מעשה הבגידה על אופן חלוקת הרכוש", הם מדגישים. "מדובר בהתחקות עובדתית אחר אופי השותפות שבין בני הזוג ואחר התנהלות הקשר הזוגי שביניהם".
הפרשנות שהם מציעים לחוק האזרחי מתבססת על סעיף 8 בחוק יחסי ממון. על פי סעיף זה, אף שהכלל ביחסי ממון בין בני זוג בעלי משק בית משותף הוא חלוקה שווה, ייתכנו גם נסיבות מיוחדות שישנו את שיעור החלוקה בהתאם לשיקול דעת הדיינים. מה יכול להיחשב נסיבות חריגות? לדיינים היה זה פשוט: ניהול חיי שקר וכזב, ששומטים את היסודות שעליהם מושתת המשק המשותף, הם הנסיבות החמורות ביותר שיכולות להיות.
הרי אין שום אפשרות סבירה שאדם שרומה ונפגע על ידי בת זוגו בצורה הקשה ביותר, יחפוץ להמשיך ולפנק אותה בחיי נוחות ופאר על חשבונו. משק משותף אינו עסק של שני בעלי עניין, קובעים הדיינים בפשטות, אלא הסכמה מכללא של שני אנשים להשתתף בנכסים כפועל יוצא של קיום משפחה וזוגיות תקינים. אם האמון והאהבה, שני היסודות שמבססים את המבנה הזה, אינם קיימים - גם השיתוף אינו קיים. פשוט.
לא לשופט עוזי פוגלמן, שלהרכב בראשותו הגיעה העתירה נגד פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול. בדרכה של חיות בבוגדת הראשון, כך גם פוגלמן בסרט ההמשך. אין־ספור עילות להימנעות מהתערבות בפסק דין של ערכאה אחרת, עם כל הרגישות שבין שתי מערכות השפיטה, עמדו להם. חיות יכלה להימנע מלעסוק בפסק הדין של בית הדין הגדול ולאפשר לו להתבסס על נימוקים רבים ואחרים שהובאו שם ואינם קשורים לאספקט הדתי של בגידה, כפי שעשה לפניה שטיין. אך היה לה חשוב מאוד לחנך, כפי שביטאה בפתח פסק הדין שלה: מדובר ב"סוגיה רבת משמעות" שבה נפלה בין הערכאות "מחלוקת פסיקתית עמוקה". ומשכך, לא ייתכן שבית הדין הרבני לא יכופף את ערכיו בפניה.
כך גם פוגלמן עתה. הדיינים עשו לו עבודה קלה במובן הזה, כאשר נמנעו במוצהר מלעסוק בפן הדתי של בגידה. הם ביססו את פסק דינם אך ורק על פרשנות של החוק הישראלי, ועשו זאת באופן די משכנע. פוגלמן היה יכול לענות בקצרה שאין הוא רואה עילה להתערבות בשיקול דעת של דיינים אחרים, באשר סעיף 8 לחוק יחסי ממון מעניק את שיקול הדעת מפורשות לדיינים. אך פוגלמן אינו אדם פרטי, הוא חייל בצבא הקודש של חיות, שגם היא בסך הכול מפקדת זוטרה וצייתנית של הדת הפרוגרסיבית. עליו להעמיד את הדיינים על ההבחנה הברורה – "בגידה" בתוך חיי נישואין היא חסרת משמעות; החירות המינית של כל פרט גוברת על המחויבות המשפחתית המסורתית.
שיקרת? הרווחת
פוגלמן יוצא לקריאה בין השורות של פסק הדין, במטרה למצוא שם את הטרף שביקש. הוא יודע, הדיינים אמרו מפורשות שאינם מתייחסים בפסיקתם לשאלת המשקל המוסרי של בגידה, אך אפו הרגיש הצליח להריח ריח של סטייה מהאמונות שבית המשפט העליון מבקש להשליט. "הגם שהנמקתו של בית הדין הרבני הגדול נשענת, על פני הדברים, על פרשנותו את הדין האזרחי", הוא כותב, "היא קושרת קשר עקרוני בין התנהגותם המינית של בני הזוג לבין הזכויות הכלכליות שנובעות מהזוגיות - קשר שנשלל פעם אחר פעם בדין האזרחי". תפסנו אותם.
מזועזע מן הקשר הרמוז בדברי הדיינים, יוצא פוגלמן לדרך חדשה בפרשנות. בסופו של דבר, הוא מסביר, האישה שבה בכל יום לביתה במהלך אותן עשר שנים, שטפה כלים ואולי אף תלתה כביסה. גם יצאה לעבודתה הקבועה. לעובדה שכל אותן שנים היו רמייה מכוערת וקורעת לב אין כל משקל. המפעל המשיך במלאכתו התקינה. על הבעל להעניק מחצית מעמלו הרב לאישה שבגדה בו ואמללה את חייו, רק מפני שגם שיקרה לו והסתירה את דבר בגידתה ממנו במשך עשר שנים. משמע: אם הייתה בה טיפת יושרה ולא הייתה ממשיכה להיטפל לעושרו אלא מתוודה בפניו אחרי זמן קצר – הייתה מפסידה את מחצית הרכוש הנצבר מכאן ואילך, אך עתה, שגם בגדה וגם שיקרה – מגיעה לה מחצית הרכוש שנצבר בתקופת הרמייה.
בשולי פסק הדין נאלץ פוגלמן להתמודד עם הוכחה מוחצת שהקדימו הדיינים למכה. שופטי העליון עצמם, בתיק אחר, עשו שימוש בסעיף 8 המדובר. גם הם, כשהנסיבות נראו להם, עירבו שיקולי אשם ומוסר בחלוקת הממון. כאשר הגיע לשולחנם תיק שבו הבעל נהג באלימות פיזית כלפי אשתו, הודו כמעט כולם כי הנסיבות החריגות מצדיקות חריגה מחלוקה שווה והשתת מעין קנס על הבעל בהפחתת חלקו. שמא, עולה בדחילו ורחימו החשש, שופטי העליון לא עומדים על עקרונות על משפטיים אלא על העקרונות שיניבו להם מחיאות כפיים צדקניות בחוגים החברתיים שבהם הם נוהגים לשתות קוקטיילים.
פוגלמן דחה כמובן את הטענות, אך בקש. "נסיבות חריגות במיוחד", ערבב את המשיבים במושג משפטי מצוץ מן האצבע, ופנה מיד אל סיכום פסק הדין. אל הפסיקה שלו הצטרפו בשתיקה מקודשת השופטים חאלד כבוב וענת ברון. פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול בוטל ברגל גאווה, ובני הזוג יחלקו בשווה גם את הנכסים שהשביחו לאחר הבגידה.
מכאן ואילך נדרשים קברניטי בית הדין הגדול לחשיבה מחודשת ומעמיקה. הניסיונות לבוא בדברי שלום עם בג"ץ כשלו פעמיים. גם כשהוסתרה העמדה היהודית הברורה והמוסרית בענייני בגידה, השופטים חיפשו אותה בנרות רק כדי לשרוף אותה לעיני כול. אולי, אומר אני בענווה והתבטלות כלפיהם, שערי דרכי השלום ננעלו בחסות מלחמת הדת. אולי, בהיעדר מוצא, נקראים בתי הדין להניף עוד למעלה ממה שנהגו בעבר את דגלי ערכי התורה המוסריים והישרים.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***