בשני מפגשים מרגשים השתתפתי השבוע, שני מפגשים שונים כל כך באופיים, בזהות המשתתפים, בסגנון הדיבור, אפילו בטיב המבנים שבהם התקיימו, ועם זאת, שני מפגשים בעלי מסר זהה:
המפגש הראשון התקיים בשמורת עוז וגאון, בצל קורתן של יהודית ונדיה, מובילות תנועת הריבונות. בצריף העץ הצפוף התקבצו עשרות רבות של פעילים, לחגוג את הנצחון בבחירות. אנשים ונשים שרק לפני שבוע מילאו את האולם הזה הפשוט-למראה במאמץ אדיר של עוד ועוד, ועוד ועוד טלפונים – חזרו אליו לערב של דיבוק חברים, צ'פחות, חיוכים וחיבוקים.
ישובים על כסאות פלסטיק פשוטים הם האזינו לנאומים קצרצרים של חברי הכנסת בהם בחרו, ומחאו כפיים להצהרה הפשוטה והנכונה כל כך של אותם נבחרים: הצהרת "נגמרו התירוצים". בדיוק בשביל ההצהרה הזו הם הגיעו למפגש הזה, בדיוק אותה קיוו ושמחו לשמוע, שוב ושוב בגרסאות שונות אבל עם אותו מסר ממש: נבחרנו כדי לקיים את מה שהבטחנו, ואין ולא תהיה לנו שום הצדקה שלא לעשות זאת.
המילים ריבונות, משילות, התיישבות, יהדות – היו מילות-המפתח במפגש הזה, והן נאמרו שוב ושוב מפי כל הדוברים, וזכו למחיאות כפיים סוערות. זה היה מפגש מחזק ומרומם: היגעתי אליו עמוסה בעבודה וסחוטה מעייפות, ויצאתי ממנו נרגשת ומלאת-כוחות.
המפגש השני התקיים בבית הנשיא, ואליו הגעתי עם חברי החדשים לסיעה (איזה כיף!) אוהד טל ומשה סלומון. במפגש הזה הכל שונה כל כך: התפאורה המהודרת, האוירה המאופקת, וגם השיח עם הנשיא, כל כך שונה במהותו. כאן לא מצפים מאתנו לקיים את הבטחות הבחירות שלנו, אלא דווקא להפך: הנשיא מציע לנו לוותר על חלק מהן... ריבונות? משילות? התיישבות? יהדות? כאן בחדר העבודה המהודר של נשיא המדינה המילים האלה נשמעות כמילים קשות ומדאיגות. אפילו תיקון מערכת המשפט נשמע כאן כרעיון לא לגיטימי. כן כן, יום אחד בלבד אחרי פסק הדין המזעזע, העצוב והמדאיג של הבדואי שאנס ילדה בת עשר במיטתה.
ועם זאת, גם המפגש בבית הנשיא עורר בי התרגשות מיוחדת: הרי למעשה אין כל צורך אמיתי במפגש הזה. אפשר בקלות לחשב את מספר המנדטים שקיבלה כל מפלגה, ולדעת מי ירכיב את הממשלה הבאה. מדובר למעשה בטקס בלבד, אבל הטקס הזה, דווקא מעצם היותו טקס, הוא מרגש ומרומם מאד.
טקס שבו יהודים שהגיעו ארצה מכל קצוות תבל, הם או הוריהם וסביהם, מגיעים יחדיו למשכן נשיא מדינת ישראל, כדי להמליץ מי יכהן כראש ממשלת ישראל- טקס כזה, דורות ספורים אחורה, היה בלתי אפשרי בכלל. הטקס הזה הוא נס: נס קיבוץ גלויות, נס שיבת ציון, נס ראשי צמיחת גאולתנו שאנחנו זוכים לחיות בתוכה וגם לפעול למענה, ולהיות אסירי תודה על הזכות העצומה הזו.
"מי מילל לאברהם היניקה בנים שרה" – אומרת בפרשה שלנו שרה אמנו בהתפעלות עצומה, כשהיא חובקת בן אחרי עשרות שנים של עקרות. ורש"י מבאר: "ראו מיהו ומיהו, שומר הבטחתו, הקדוש ברוך הוא מבטיח ועושה". וגם אנחנו מצאנו את עצמנו אומרים לנשיא המדינה בהתפעלות: ראה מיהו ומיהו הקב"ה, שומר הבטחתו לישראל, שהביא אותנו הנה יחד אל החדר הזה, אחרי אלפי שנות גלות, מכל קצות תבל, ברוך שומר הבטחתו לישראל!
"שומר הבטחתו" – זה שבחו של הקב"ה בפרשת השבוע שלנו, והשבח המיוחד הזה צריך להיות נר לרגלינו: אף אנחנו נלך בדרכיו, ונשמור הבטחותינו.