גם לי יש אקדח. הוא אמנם מוסתר בתיק ואצלי השימוש הוא בעיקר לנסיעות הרבות שיש לי בכבישי יו"ש.
כבר שנים רבות יש לי אקדח וזה התחיל מאז שבעלי היה בצבא קבע ורוב הזמן הייתי בבית לבד עם הילדים. בעלי דחף אותי לכך והלוואי שלעולם לא אזדקק לאקדח הזה.
אם היה לי מספיק אומץ וביטחון כמו לאילה בן גביר, הייתי שמה אותו עלי עם חגורה. ברור שהוא הרבה יותר מגן ככה. אבל החלטתי שהשימוש אצלי יהיה הגנה בנסיעות ובבית.
לא יודעת למה, אבל יש לי הרגשה שה'סערה' על כך שאילה בן גביר מעזה להסתובב עם אקדח, מגיעה מכיוון אותם אנשים שמוכנים להלביש חיילות במדים ירוקים ובנשק הרבה יותר ארוך וכבד, ותוך כדי לפגוע בחיים העתידיים שלהן, בנשיות שלהן וברחם שלהן (בגלל כל האימונים והמשאות הכבדים במהלך האימונים בצבא).
אבל אותם אנשים לא מוכנים לראות אשה עם נשק כשהיא מתנחלת ועוד עם מטפחת וחצאית (גוועלד).
כי כמו תמיד, הנאורות והליברליות היא לכיוון אחד בלבד.
האקדח הוא כמובן לא האידיאל. דווקא ההליכה בדרך הזאת היא זו שבסופו של דבר תאפשר לנו לאפסן את האקדח ותשאיר את המלאכה לכוחות הביטחון.
ולמה התמונה הזו של אילה כך כך מטריפה את אותם אנשים? למה מודל נשיות יהודית כל כך מפחיד קומץ אנשים ונשים שעד לאחרונה היו בעלים בלעדיים של המוסר ואורחות החיים הנכונים?
כי המדינה האהובה שלנו, ויחד איתה חלקים הולכים וגדלים בהנהגה, מקבלים צבע מרענן של יהדות, בה דמותה של אישה אוהבת העם, הארץ והתורה - היא פנינה יקרה. תודה לך אילה, "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב', ד').