בימים האחרונים, כשקראתי את התייחסותם הפומבית של שישה רבנים/יות להאשמות נגד הרב טאו, התעצבתי. קשה היה שלא לראות איך אותם רבנים, בלי לשים לב, אימצו גישה מוסרית חיצונית לתורה. גישה הלקוחה בחלקה מהעולם הפרוגרסיבי, מתוך מחשבה שזוהי דרכה של תורה.
יש מכנה משותף שניתן לראות בדבריהם של אותם רבנים:
1. הם מדברים בשפת "החלש מול החזק".
המוסר הפרוגרסיבי מחלק את האנשים לחזקים וחלשים, מדכאים ומדוכאים. החזק והמדכא הוא הטועה, והחלש והמדוכא לעולם צודק. (הגבר הלבן מדכא את השחור, היהודי מדכא את הערבי, וגברים מדכאים נשים). יש בסיפור הזה אישה "חלשה" וגבר "חזק", ולכן אותם רבנים עומדים לצד החלש. אחד מהם אף אמר שתפקידם של הרבנים לעמוד לצד החלש.
הקביעה המוסרית שהחלש צודק – מנוגדת לתורה. התורה כותבת במפורש "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך". כאשר שני אנשים באים לדין צדק – אין חזק וחלש, אין עשיר ועני, אין גבר ואשה. יש מציאות שצריכה להתברר.
2. הם מדברים על כך ש"זכותה של כל אישה להשמיע את קולה ברבים".
זהו משפט לא מוסרי בעליל, הלקוח מהמוסר המעוות הקיים בתקשורת, אך מנוגד לתורה. לפי התורה אין זכות לשום אדם, גבר או אישה, לומר דברים רעים על אדם אחר בפומבי כאשר אין הצדקה לכך. "לא תלך רכיל בעמך". איסור חמור יותר מלשון הרע, הוא איסור הוצאת שם רע בו מספרים דברי שקר על אדם אחר. אז מה יעשה אדם שחושב שהוא נפגע? ילך לבית דין או להבדיל לבית משפט. רק שם זכותו לומר את אשר על ליבו, אך לא בפרהסיה. כאשר מספר רבנים מפרסמים ברבים שיש לחקור רב מסוים מבלי שיש להם בכלל כלים לדעת האם התלונה מוצדקת או לא, זה לשון הרע. אחת הרבניות עוד כינתה את אותה אישה שמספרת לשון הרע ברבים בשם 'אמיצה'. חמור מכך הוא שהם יודעים שהתקשורת החילונית תמנף את דבריהם כדי לפרסם ברבים שהוא בוודאות אשם. (ואכן, חלק גדול מאנשי התקשורת שעושים בימים אלו רצח אופי לרב טאו ולשיטתו הרוחנית, משתמשים בדברי אותם רבנים כדי לחזק את דבריהם). הניסיון להטות את דעת הקהל מראש יוצר עיוות דין ומרחיק את הסיפור מאמת וצדק.
זה נכון שלפעמים בית דין ולהבדיל בית משפט מורים לפרסם האשמה כלפי מישהו ככלי לקידום החקירה או כענישה, אולם הם עושים זאת לאחר חקירה ממושכת וודאות לגבי הפרטים. אבל בתרבות בה הצדק הוא לא מוחלט אלא תלוי אג'נדה פרוגרסיבית, תולים אדם בכיכר העיר עוד לפני שמוגשת כלפיו תלונה במשטרה. פגיעה בשמו הטוב של אדם היא לפעמים חמורה בהרבה מאשר העונש הקבוע על פי דין.
3. הסתפקות בשמיעת צד אחד בלבד כדי לעורר ספק ולקבוע עמדה.
אותם רבנים כתבו שהם שמעו את המתלוננת וזה עצמו הספיק להם כדי שיווצר אצלם ספק. המתלוננת לא עברה שום חקירה מקצועית וגם לא הביאה שום ראיה המוכיחה את דבריה. התייחסות לתלונה לא מבוררת כדבר שיש בו להטיל ספק ביושרו וצדקותו של אדם - מנוגדת לכלל "הוי דן את כל האדם לכף זכות", ולכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". לפי התורה, כאשר אישה (או כל אדם) מתלוננת על איש, היא זו שצריכה להוכיח שהיא צודקת. ואסור להטיל ספק בישרותו של כל אדם על סמך תלונה שאינה מבוררת דיה. אחד מאותם הרבנים אמר שהרב טאו זכאי לטיהור שמו. כלומר, לדעתו, שמו של הרב טאו כבר הוכתם. זו עמדה שמטילה ספק בישרותו של הרב, מבלי שיש כל ראיה או הוכחה לכך. הגדיל לעשות אחד מהרבנים הללו שאמר שמעתה יהיה לו קשה להזכיר את שמו של הרב טאו בשיעוריו, שמא הוא אשם.
מלבד זאת, עצם שמיעת צד אחד בלבד מנוגדת היא לתורה. התורה אומרת "שמע בין אחיכם ושפטתם צדק", כלומר אזהרה לדיין שלא ישמע בעל דין אחד שלא בפני חברו. אמנם רבנים אלו לא משמשים בסיפור זה כדיינים, אך הם מתנהגים כדיינים בכך שהם מפרסמים את דעתם שיש כאן ספק שצריך לחקור. ישאל השואל, והרי הרב טאו לא יסכים לומר להם את הצד שלו? לכן צריך לזכור שאדם לא חייב לענות על טענות של אף אחד מחוץ לבית דין או להבדיל בית משפט, ואין שום הצדקה מוסרית והלכתית לפרש את שתיקתו כהודאה או כמעוררת ספק. דין צדק בין שני אנשים צריך להעשות בבית דין ולא ברחובה של עיר או בפייסבוק.
4. קשה מאד להתעלם מהנגיעה האישית שיש לרבנים אלו כנגד הרב טאו.
קשה שלא לשים לב שכמעט כל הרבנים/ות שהתבטאו בתחום הם חברי ארגון צהר או בית הלל. אותם ארגונים שכבר שנים רבות מתנגדים לשיטתו הרוחנית של הרב טאו ולהשפעותיו הרבות על הציבור הדתי ועל המדינה בכלל. חלקם התבטאו כבר בעבר בצורה בוטה מאד כנגד הרב או משנתו הרוחנית ואחד מהם אף טען בעבר שהרב טאו שלח אנשים לתקוף אותו. אדם שיש לו נגיעה אישית בסיפור לא יכול לדון בו. הניסיון של אותם רבנים להציג מצג שווא כאילו הם אובייקטיבים והם מצליחים להתעלות מעל האיבה האישית שלהם אל הרב – לא עומד במבחן ההלכה. הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך שאסור לאדם להיות דיין כאשר אחד מבעלי הדין הוא אוהבו או שונאו.
יש השואלים מה היה אפשר לעשות אחרת במקרה זה? התשובה מאד פשוטה. להתמודד עם זה בדרך התורה. כאשר הרב שמואל אליהו נחשף לסוגיית עזרא שיינברג, הוא לא רץ לתקשורת. הוא הקים בית דין שנכנס לעניינים ובשלב מסוים עירב את המשטרה. בעבר היו מקרים שהגיעו לפורום תקנה, ושם הדברים התבררו הרחק מאור הזרקורים ומעיני הציבור. מקרים רבים מגיעים למשטרה ונגמרים בלא כלום או בקביעה שמדובר בתלונת שווא, ולכן טוב שהם נסתרים מעיני הציבור.
בנוסף, היה ראוי שאותם רבנים בעלי נגיעה אישית, היו פונים לרבנים אחרים בציבור הדתי לאומי, שיטפלו בנושא. באופן כללי, מכיוון שהרב טאו הוא אחד מגדולי הרבנים של הציונות הדתית, היה ראוי שאותם רבנים יפנו לגדולי הרבנים מהציונות הדתית, כדוגמת הרב יעקב אריאל או הרב דב ליאור ודומיהם, שהם יעסקו בסוגיה.
כשם שמגיע לכל אדם שחושב שמישהו פגע בו, להגיש תלונה ולנסות להצדיק את דבריו, לא פחות מזה מגיע לכל אדם חזקת חפות ושמירה על שמו הטוב – עד שיוכח ללא כל ספק, שאכן הוא חטא. כאשר יהודי מתלונן על יהודי אחר, זה צריך להתברר בבית דין או בית משפט, ולא בכיכר העיר. לכן אני פונה ומבקש מאותם רבנים: אל תלכו בדרך הזו. גשו לסוגיה זו, כמו לכל סוגיה, לפי דרכה של תורה.
--
הרב איתן קופמן, חבר ארגון "תודעת זהות".