שמעתם פעם על "פורים של חלון"?

היום, י"ד בכסלו, נציין בחברון את היום המיוחד הזה, יום הנס של קהילת חברון בשנת תקע"ד.

נתעכב רגע על התאריך: כן, לפני 209 שנים היתה בחברון קהילה יהודית, והיא חיה בעיר האבות במסירות נפש של ממש, תחת שלטון עוין ואכזר, כפי שתכף אספר. אבל גם בתנאים הקשים האלה, כמו לאורך כמעט כל ההיסטוריה, לא ויתרו היהודים על החיים בעיר האבות והאמהות.

באותם ימים שלט בחברון פחה אכזר, והוא החליט לדרוש מהקהילה היהודית בעיר להעביר לידיו סכום עתק של 50 אלף דינר בתוך 3 ימים. אם לא יצליחו להביא את הסכום הזה - הבהיר הפחה - מחציתם יגורשו, ומחציתם ישרפו באש.

בפרק הזמן הקצר של 3 ימים לא היה ליהודי חברון שום סיכוי לגייס 50 אלף דינר. באותם ימים אפלים לא היה ליהודי חברון שר במשרד האוצר, וגם לא במשרד הבטחון, או בטחון הפנים. בצר להם, פנו אל האבות הקדושים שוכני המערה וביקשו את עזרתם. גם הפניה הזו אל האבות היתה משימה קשה מאד לביצוע, כי הכניסה למערת המכפלה - שנראית לנו היום כל כך פשוטה ומובנת-מאליה, עד שאנחנו מתלוננים על מספר המדרגות ועל כך שעדין לא השלימו את בניית המעלית - הכניסה למערה נאסרה לחלוטין על יהודים, במשך 700 שנה. את מעט הכסף שהיה ברשותם השקיעו יהודי חברון בתשלום שוחד לשומר המערה, שיאפשר לשליח אחד מטעמם להיכנס פנימה ולשלשל אל "פתח הנרות" מכתב מיוחד לאבות, קריאה לעזרה מבני-בניהם. לאחר מכן התכנסו לצום, תחנונים ותפילות עד עלות השחר.

עם שחר דפקו חיילי הפחה על שער ה"גטו". כן, במשך אותם מאות שנים של שלטון עוין ואכזר, חיו יהודי חברון ב"גטו" סגור וצפוף, "גטו" שגזרו על עצמם מבחירה, כדי שיוכלו לנעול את שעריו בכל לילה ובכל עת סכנה. שערי ה"גטו" היו ההגנה היחידה מפני שודדים, פורעים, וסתם שכנים אכזריים ומסוכנים. בתוך ה"גטו" שררה צפיפות עצומה, משפחות התגוררו גם במרתפים ובעליות גג, בחלק מדירות המגורים לא נראתה מעולם קרן שמש ולא חדר אליהן מעולם אויר צח, אבל אף יהודי לא ויתר על הזכות הגדולה לחיות בתנאים אלה על אדמת עיר האבות, בסמוך למערת המכפלה (הסגורה בפני יהודים, כן?), ומצד שני אף יהודי לא העז לצאת מן החומות ולבנות את ביתו מחוץ ל"גטו", זו היתה סכנת נפשות.

חיילי הפחה הקישו בחרבותיהם על שער הגטו, והשמש שמיהר לפתוח להם התפלא למצוא בצדו של השער מין חלון קטן חדש, ובו שק מלא דינרים. בידיים רועדות מסר השמש את השק לחיילים, ואלה הביאו אותו לפחה.

הפחה זיהה מיד את השק שהובא אליו: רק כמה שעות קודם, באישון לילה, מסר הוא עצמו את השק הזה לידיהם של 3 אנשים הדורי פנים שהגיעו לארמונו. בידיים רועדות פתח את השק ומצא בתוכו גם את רביד-הזהב של אשתו, שהוא עצמו הכניס פנימה כדי להשלים את הסכום של 50 אלף דינרים שדרשו ממנו בתוקף האורחים הבלתי-קרואים, אותם זיהה עכשיו כאברהם, יצחק ויעקב, שקמו ממקום מנוחתם כדי להציל את בניהם.

כמובן ששק הדינרים הוחזר מיד לקהילה היהודית של חברון, בצירוף בקשה של הפחה שיתפללו בעדו ובעד ביתו.

מאז ועד היום מציינים בחברון בכל שנה, כבר 209 שנים, את "פורים של חלון". מציינים וזוכרים, בצד הנס הגדול, גם את מסירות הנפש של יהודי חברון שנאחזו במקום הקדוש הזה למרות כל הקשיים, גם את האמונה היוקדת שלהם, גם את הקשר המיוחד שלהם, וגם שלנו, הבנים, עם האבות הקדושים שוכני המערה, וגם את הזכות המיוחדת שיש לנו, בני הדור הזה, דור ראשית צמיחת גאולתנו, לחיות בחברון עם צבא משלנו, עם משטרה משלנו, עם מדינה וממשלה ואפילו שרים משלנו, וגם עם זכות כניסה יומיומית למערת המכפלה - כל זה בכלל לא מובן מאליו, אשרינו שזכינו!