לא הייתה שום אפשרות להתעלם מהקדימונים ל'קרתגו', הסדרה החדשה והמדוברת של תאגיד השידור הישראלי. כל מי שצפה במונדיאל קיבל מנת יתר של פרומואים, וגם מי שהסתפק בהאזנה לרדיו לא הצליח להתחמק.
סדרה שעוסקת במחנה השבויים של אסירי אצ"ל ולח"י באפריקה בימי טרום המדינה, זה נשמע מבטיח. אפילו המלצתי עליה לקרוב משפחה חובב היסטוריה צבאית. שמחתי שהתאגיד, שנהנה מתקציב ציבורי נדיב, לוקח על עצמו לספר עוד פרק לא מספיק ידוע בהיסטוריה של מדינת ישראל. ובכן, אחרי שני הפרקים הראשונים ששודרו השבוע תפסתי את הראש ושאלתי את עצמי איך שוב נפלתי בפח.
כן, מה חשבתי? שהשבויים שפעלו במסירות למען הקמת המדינה ייצאו טוב? שהאנשים שהוגלו כדי שהבריטים יוכלו להמשיך במדיניות האנטי־יהודית שלהם בישראל ישתקפו בסדרה כאנשים אידיאליסטים? למה האמנתי שיישמר כאן בדל של נאמנות למקור, בגלל שבתחילת כל פרק נכתב כי הוא מבוסס על סיפור אמיתי? פחחח, הצחקתי את עצמי.
תקציב נדיב, משחק נהדר
רגע, נתחיל בדברים הטובים. ההפקה מושקעת מאוד. החל מהסט: מחנה מעצר בסגנון שנות ה־40 שנבנה בקולומביה בשביל הסדרה. הצריפים, חדר האוכל, החלונות, השולחנות, הגדרות, הכול אותנטי. עשרות ניצבים שמשמשים אסירים במחנה וגם שומרים. בהפקה היו שותפות חברות מארגנטינה, מקולומביה ומקפריסין. התקציב, וזה נשקף מהמסך, היה נדיב.
גם השחקנים נהדרים. אלייז'ה, כלומר אליהו לוי (אורי גוב), הוא שחקן תיאטרון תל־אביבי מפורסם, שמורד מהבמה בכוח ומוטס למחנה המעצר האפריקני תוך שהוא מתעקש שהוא חף מפשע. אלייז'ה מעורר בקרב הצופים מגוון של רגשות: אימה, צחוק, הפתעה ושוב פחד. המימיקה שלו נהדרת. נדירה. גם תומס אדינבורו (אוליבר בקנר), מרגל נאצי שמתגלגל אף הוא למחנה, שובה את לב הצופים למרות השתייכותו הארגונית. ויש עוד, טובים ומוכשרים.
אחרי הפרק הראשון הצופה משוכנע שהוא מבין את העלילה, אבל אז הדברים מתחילים להסתבך ונפתחים עוד הרבה קצוות חוט, אולי יותר מדי. עוד משהו? הסדרה גדושה בקללות, מילים גסות ואמירות מבחילות ובשוליים סצנת עירום חלקי. כן, אני משערת שבמחנה שבויים גברי לא אומרים רק מילים של בית מרקחת, ובכל זאת. יש כאן הגזמה פרועה מאוד. היה לי קשה לצפות.
אבל זה בכלל לא העניין. כאמור, 'קרתגו' מבשרת לצופים בתחילת כל פרק שהיא מבוססת על סיפור אמיתי. אליהו לוי, אביהם של שניים מהיוצרים, ינץ ורשף לוי, היה לוחם לח"י וגורש בעצמו למחנה קרתגו. ינץ סיפר בריאיון ליואב קרקובסקי שהוא ואחיו גדלו על סיפורי המאסר של אביהם. הסיפורים לא היו פשוטים אך מעולם לא סופרו כסיפורי גבורה, אלא כצמיחה ובניין מתוך קושי. גם אחרי שהאב הוחזר מהגלות הקשה הוא עדיין קיבל כתף קרה מהיישוב בגלל השתייכותו המחתרתית. לתחושתו של ינץ, הסבל של אביו וחבריו ותרומתם להקמת המדינה אינם נוכחים מספיק בדברי הימים של מדינת ישראל. הנה, יאמר הצופה, הגיע זמנכם, אתם יכולים לתקן. אתם יכולים לספר על המסירות, על כוח הרצון ועל הקושי שהיה במחנות. קיבלתם לידכם זרקור עתיר תקציב, האירו בו את פני אלה שהועלמו והשיבו את כבודם האבוד באיחור של 75 שנה. מדהים, לא? אז לא.
המחויבות היחידה של היוצרים, אומר ינץ באותו ריאיון, היא לרוח התקופה. מלבד זאת הם רואים את עצמם כמספרי סיפורים. בסיפור שלהם כלואים בקרתגו אסירי מחתרות, שבויים נאצים ושבויים איטלקים. במציאות לא היו נאצים במחנה קרתגו. נכון, זה מפגש שמעצים את הדרמה ומאדיר את הקונפליקט. אני מבינה את הבחירה האומנותית. השאלה היא לאן לוקחים אותה. בסדרה מפקד האצ"ל במזרח אפריקה, יעקב דן, הוא איש תאב כוח ואכזרי שעם ישראל מעניין לו את קצה הבוהן. הוא עסוק בחיסול חשבונות פנימיים, בשליטה על קהל העצירים היהודים, מקסימום בלשנוא את הנאצים ולהגיע איתם למצב של מאזן אימה. מיד אחרי שאלייז'ה לוי מגיע לצריף שלו הוא גוזר עליו גזר דין מוות, לא לפני שהוא מצווה לצרוב את ידו בברזל מלובן בצורת דגל ישראל. נשמע לכם חילוף תפקידים עם הנאצים? לא רק לכם.
הנאצים, אם תשאלו את יוצרי הסדרה, הם אומנם שונאי יהודים, אבל זו המגרעת היחידה שלהם. יש היגיון פנימי וסדר בהתנהגותם. הם לא מושחתים כמו היהודים.
כלא של זהויות
בסדרה יש אחד עשר פרקים ורק שניים מהם שודרו, כך שאני לא יודעת לאן כל הטוב הזה ילך. אבל נדמה שכבר אפשר להכריז שמדובר בהחמצה אדירה. לא, אני לא מצפה לאומנות מגויסת ולסדרה דידקטית. לא נכון לטפל כך בסיפור וזה עלול לשעמם. אני גם לא מבקשת לטעון שכל האנשים היו תמיד צחים כשלג. ברור שהיו גם מאבקי כוחות וזה לא סוד שהיו הוצאות להורג של בוגדים. אבל לא ככה.
צריך לזכור שרבים כלל אינם מכירים את ההיסטוריה. צעירים ומבוגרים שואבים את הידע שלהם מסדרות טלוויזיה, ובמיוחד כאן, כשמדובר בסיפור שנדחק בכוח אל שולי ההיסטוריה עד שהושלך ממנה. זו הדרך לתת לו במה?
"אני רואה את עצמי כמספר סיפורים, אנחנו יוצרים מיתוס", אומר ינץ לקרקובסקי ומתכוון למושג היווני סיפור, אבל ברור שהוא בונה תמה חדשה. ינץ מסביר ש'קרתגו' היא מטאפורה לכלא של זהויות שלא רק השחקנים נמצאים בו. "תוך כדי כתיבה אני מסתכל ואומר: זה מהדהד לחיים המאוד אישיים שלי, לחברה שלנו, לעולם שבו אנחנו חיים היום. לרב־לאומיות הזאת. אין הרבה סדרות כאלה בעולם. היא גם באנגלית, גם בגרמנית, גם באיטלקית וגם בעברית. הגיוון האתני שיש שם. אנחנו כותבים את זה במאה ה־21 ולוקחים את זה למאה ה־21". זהו. אין מה להתגאות בלאום או בזהות היהודית, או בחתירה לעצמאות אחרי אלפיים שנות גלות ורדיפות. העיקר הוא הרב־לאומיות.
אם האחים לוי והשותף המוכשר שלהם תומר שני היו יוצרים סדרה כזאת על סיפור אישי של אבא שלהם - ניחא. האמת? זו גם יכולה להיות אחלה סדרה על מחנה שבויים בכל מקום אחר בעולם. אבל למה לקחת פרה לאומית שאפילו לא קודשה מספיק ולשחוט אותה טרם זמנה? ולמה על חשבון כל משלמי המיסים?
היוצרים הצליחו להרים קו־פרודוקציה, הם גייסו חברות שותפות מחו"ל. במבט ראשון זה נראה מרשים, אבל לא אחרי שצופים בסדרה. נראה אתכם מגייסים פעם אחת חברות חוצניקיות להפקה גדולה ומושקעת שבה לוחמי החופש היהודים ייצאו אנשים מוסריים ואידיאליסטים. יודעים מה? עזבו, סתם שייצאו נורמליים.
לתגובות:[email protected]
***