א.
עשרות אנשים חזרו בתשובה בבית הרב דרוקמן. אחת מהנשים סיפרה שהם כל הזמן הסתובבו בבית הרב, "היינו אורחים רצויים בכל שעה, בכל מצב, בכל לבוש. היה פעם מקרה שהלכתי להתייעץ עם הרב בלילה, השעה הייתה מאוחרת, וכבר לא היו אוטובוסים, אז פינו לי מיטה לישון בביתו של הרב.
''הכנסת האורחים הזו נעשתה באופן טבעי כביכול, רק לאחר שנים התברר לי כי זו היתה המיטה של הרב והוא ישן באותו זמן במיטה מתקפלת בחדר העבודה."
נזכרתי שזו היתה כרגיל שעת לילה מאוחרת, אלו השעות שהיו בדרך כלל מתקיימות הפגישות בבית הרב,
הגענו עם מספר נושאים חשובים לדון הרב ולשמוע את הכוונתו ועצתו, נושאים כללים כבדי משקל ציבורי,
כשנכנסו הרב ביקש מאיתנו להמתין קמעא, הוא התקשר לתלמיד צעיר שיצא משיעור שהרב העביר במהלך היום וביקש ממנו מחילה כי הוא ענה לשאלתו באופן לא מדוייק והוא מבקש עכשיו לתקן את דבריו, לאחר דקה סיים את השיחה והתפנה לדיון החשוב.
היכולת להתעסק בנושאים ברומו של עולם ובאותה רצינות והשקעה ללמד משהו תלמיד צעיר. להקים מפעלי תורה וחסד אדירים ולפנות את ממיטתו לבחורה שאין לה מיטה להניח עליה את ראשה. זה שיעור עצום כמה גדלות יש גם בדברים הקטנים. ראשו בשמים- רגליו עמוק בארץ.
ב.
זה באמת לא נתפס. מגוון האנשים והנשים שבכו אתמול בלילה על פטירתו מספרים את סיפור חייו. יהודי שחי את 'כלל ישראל' לא כסלוגן מישיבת מרכז הרב אלא כמשימת חיים.
כל אותם גרים שהרב דרוקמן גייר, הנערים והנערות שלמדו במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, חניכי תנועת הנוער בני עקיבא, עשרות האנשים שחזרו בתשובה בליווי הרב ומצאו בביתו בית חם, העולים מאתיופיה שהוא לקח תחת חסותו, אנשי גוש אמונים שהקים ומפעל ההתישבות שליווה מידי יום, רבני ישיבות ההסדר, רבני המדרשות והמכינות, הפוליטיקאים של המפלגות הדתיות לאומיות עשרות בשנים, ראשי ממשלות ואנשי ביטחון, אין כמעט משימה לאומית שטביעת ידו של הרב לא נמצאת שם.
זה פשוט דמות לא אנושית. כל פעם שנכנסנו לפגישות בשעות הקטנות של הלילה אמרתי לעצמי, מי עוד ישב על הכסאות האלה לפני הרב במהלך היום, יש הרבה רבנים חשובים, שעוסקים באמת בתיקון עולם במלכות שדי,
אין עוד מישהו שהתעסק בכל כך הרבה תחומים ומשימות בימי חייו. שגילם את המושג עבד לעם קדוש בכל המובנים.
ג.
אבל כשחשבתי לעצמי מהי הנקודה שהאירה באור יקרות את דמותו של הרב, שהובילה את הרב בתחנות חייו, במפעליו, בעצותיו והדרכותיו, מנושאים פרטיים ועד סוגיות ברומו של עולם, כמדומני שזו הייתה - אהבה.
כל דבר תורה או שיעור ששמעתי ממנו היה נשמע לי שהוא מדבר כמו מאוהב בתורה, חי בכל נימי נפשו וחייו את מה שהוא מלמד אותנו, איזו הארת פנים, איזה אמונה ואהבה לקב"ה. ובסוגיות המורכבות ביותר שנוגעות לענייני ציבור, למחלוקות והכרעות, אי אפשר שלא היה לחוש איך כל משפט שלו מלא אהבה לעם ישראל.
למי שמסכים איתו, למי שחולק עליו, ומאהבה הזו נגזרה כל ההתנהלות המעשית והמחשבתית שלו. הוא לא הצליח בנפשו לקבל איזה משהו רע על מישהו. הוא היה מאוהב בתורה, מאוהב בעם ישראל, מאוהב בארץ ישראל.
ד.
ומילה על הציבור האהוב שלנו שאיבד אבא. הציבור הדתי לאומי מגוון עד מאוד, הרב דרוקמן היה בריח תיכון שהצליח לאחד תחת כנפיו צדדים רבים מהציבור המיוחד הזה, את האלה היותר לייטים או ליברלים, את החרדלניקים והשמרנים (אוי כמה הרב סלד ממש מהתיוגים האלה אבל ארשה לעצמי רק לצורך הנקודה. מחילה הרב)
המשימה הגדולה שלנו עכשיו כשהרב איננו היא להצליח להמשיך את אותה אחדות ,שהציבור הסרוג על בית מדרשותיו השונים ימשיכו להרגיש שכולם בני אותו בית, זה לא קל אבל זה אפשרי,
המפתח להצלחה הוא בצוואה שהרב הוריש לנו -
לאהוב.
אפשר לחלוק ולהתווכח, אבל תמיד לזכור לאהוב אחד את השני, כמו שני אחים, בתוך המשפחה, רב המשותף על המפריד, רב האור על החושך, ולוואי והרב ישגיח עלינו מלמעלה שנזכה לראות מעלת חברינו ולא חסרונם, שנזכה ללכת בדרכיו.
להאמין ולאהוב.