"הוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים (מלכים ב פרק ב פסוק יב)", כך צווח אלישע עם העלותו של אליהו הנביא בסערה השמימה. ואני יושב כעת ומצעק, אבי אבי, ונחלי דמעה זולגים.
יותר ממה שהיה הרב זצ"ל הריני-כפרת-משכבו מורי ורבי, ראש הישיבה שלי, הוא היה לי לאב.
הרי הפרשנים במקום מסבירים, שאלישע קורא לאליהו אבי משום ש"תלמידי הנביאים נקראו בני הנביאים", (רד"ק שם), ומדוע נקראו כך? כי "הרב יקרא אב כי הוא המוליד שכל התלמיד" (רלב"ג), אבל מסוגיית הגמרא במסכת מועד קטן (דף כו עמוד א) נראה שיש כאן שני צירים שונים: הרב כמלמד והרב כדמות אבהית ותומכת. וכך אומרת הגמרא שם: "אביו ואמו ורבו שלימדו תורה מנלן [שיש לקרוע על בשורת מותם]? דכתיב 'ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו'. אבי אבי - זה אביו ואמו, רכב ישראל ופרשיו - זה רבו שלימדו תורה".
הרב היה רבם של אלפים, באופן הישיר ביותר, כל בוגרי הישיבה התיכונית והגבוהה והמוסדות הרבים מספור שלימד בהם במשך כמעט ששים שנות הרבצת תורה בלתי נלאית.
הוא היא רבם של רבבות במובן הרחב של המילה – ציבור ענק שראה בו מנהיג, מורה דרך, ובשנים האחרונות – אף 'זקן השבט'.
אבל לרבים רבים הוא היה ממש אבא.
לחלכאים ונדכאים שמצאו בביתו (וביתו זו אשתו, הרבנית שרה שתבדל"א) את ביתם, ליתומים שהשיא, לגרים שפרש עליהם את חסותו, לכל דך ונכלם שידע שהוא יכול להיכנס אליו גם אחרי חצות ליליה ולצאת עם שטר של מאה שקל לפחות (עיני ראו ולא זר, פעמים רבות. אי אפשר לתאר את מידת פזרונו לאביונים בכלל. פעם אחת נכנס עני אליו כשישבתי אצלו, כמדומני סביבות השעה אחת בלילה, וביקש צדקה. הרב חזר לחדר הפנימי בו ישבנו ושאלני כמתחנן אם יש לי כסף מזומן. עניתי לו שכדומני יש לי כחמישים שקל. קשה לתאר את אכזבתו וכאבו, שזה כל מה שיש לו לתת ללז. לקח ממני השטר ורץ אליו ונתנו. למחרת בבוקר, אני מגיע לבית המדרש, ניגש אלי אחד מתלמידי שיעור א' שחזרו משיעור הבוקר אצל הרב, ובידו שטר של חמישים ₪... רק הקב"ה יודע מנין השיג שטר כזה במהלך הלילה כדי לפרוע את החוב שלו כלפי, לבל ישאיר אברך דלפון יום ללא הכסף...).
והחסד והדאגה לזולת – תמונה בראשי חולפת, מוצאי שבת קודש של שבת שמחה משפחתית בבית גיסי הרב אלישיב ובתו של הרב נאוה. גיסי הרב אביה משוחח עם הרב על זוג הנמצא בהליכי גרושין וצריך עזרה מול בית הדין. ומיד אחרי ההבדלה, הרב ממש רץ, עושה טלפון אחד למי שצריך, ורץ מיד בחזרה לגיסי לעדכנו, עם פתק ובו מספר הטלפון אליו צריך להתקשר כדי לברר את הענין, ככה, בלי היסוס, הכל למען כל מי שנצרך.
לפני כשנה בדיוק, הוכתה משפחתנו במכה קשה, עת נהרג בתאונת דרכים אחייני היקר אברהם ז"ל. הרב כבר היה חלש ביותר, רתוק לכיסא גלגלים, אך לא יכול היה שלא לבא לנחמם. אי אפשר לתאר את החום ואת האהבה ואת הנחמה ששפע עלינו ברגעים קשים אלו. ואי אפשר לתאר את המאמץ העילאי שהיה דרוש ממנו כדי לבצע משימה זו – אבל הוא, כרגיל, בכלל לא שת ליבו למילה הזו 'מאמץ'. אין דבר כזה אצלו, זה בכלל לא נלקח בחשבון.
אבא, פשוט אבא.
אבהות היא אהבה. והאיש הזה אהב, היה מלא באהבה, לכל, וכשלמדתי בשיעור ב' את הפיסקה מערפלי טוהר בה הראי"ה קוק זצ"ל מתאר את תחושותיו ואומר: "אני אוהב את הכל. איני יכול שלא לאהוב את כל הבריות, את כל העמים. רוצה אני בכל מעמקי לב בתפארת הכל, בתקנת הכל. אהבתי לישראל היא יותר נלהבה, יותר עמוקה, אבל החפץ הפנימי מתפשט הוא בעזוז אהבתו על הכל ממש. אין לי כל צורך לכוף את רגש אהבה זה, הוא נובע ישר מעומק הקודש של החכמה של הנשמה האלקית", אמרתי לעצמי שהיא מתגלמת בדמותו של תלמיד תלמידיו, הרב דרוקמן הכ"מ.
איכפתיות, דאגה כנה, התעניינות מתמדת. ליווי, נתינת עצה ותמיכה, היו לחם חוקו. כל תלמיד ותלמיד שרק רצה, הוא היה שם בשבילו. בכל שמחה, ולהבדיל, בשעת צער וכאב (לא אשכח את מבוכתי כשהגיע לבקרני בבית החולים ואני בחור צעיר כבן עשרים. אל דאגה, תוך כמה דקות של שיחה המבוכה פגה, ולהיפך, לא רציתי שילך, כל כך נעים היה לשתף אותו בכל הקורות אותי. ואיך טרח להתקשר אלי מיד אחרי שנפצעתי בתאונת דרכים קשה, ולכן לא הגעתי לחתונת אחייניתי – הלא היא נכדתו). לפעמים אני נתקף בנקיפות מצפון כשאינני מצליח לטרוח כך להשתתף בחייהם של תלמידיי, אבל אז אני מנחם את עצמי בנחמת עניים – הרי באמת לא יכול אני להגיע למדרגתו.
שעות על גבי שעות של שיחות נפש אל תוך הלילה, ואני נער חצוף מערים עליו קושיות על ה' ועל משיחו, והוא בנחת אין סופית, מפרק ומתרץ. מישהו אחר היה זורק אותי מזמן מכל המדרגות, אבל הוא, באהבה, ידע לתת לי מקום. לפעמים הרהבתי עוז ואף בשיעורים התווכחתי, ובמקום לתת לי שתי סטירות לחי (שלפעמים הגיעו לי...), הוא ליטף, ברוך, בחמלה, באהבה.
המפגש הראשון
וועידת בני עקיבא באפרת, ואני כבן 16 בסך הכל, משתתף בוועידה כציר מטעם הסניף שלי – סניף רמת גן, אותו סניף בו כיהן הרב כקומונר ארבעים שנה קודם לכן. ניגשנו אליו, צירי הסניף, והצגנו עצמנו, והוא, בחביבות אין קץ, שאלנו למצבו של הסניף והתנועה בכלל ברמת גן, וכל כך התרגש לשמוע על הסניף הפורח. ואז הקשינו לשאול, על הלבטים הרוחניים שעטפו אותנו במלאכתנו כמדריכים בסניף, והא ענה על כל אחת מהשאלות בסבלנות רבה, ומסר לנו את מספר הטלפון שלו, אם צריך עוד משהו, ואפשר להתקשר גם מאוחר בלילה, אני כאן בשבילכם תמיד. והציע לנו, לסיום, לפנות אל מורו ורבו, מורנו הרב נריה זצ"ל, ולשוחח עימו על לבטינו. ואם צריך עזרה לתאם איתו את הפגישה, אני כאן. איזה שיעור נפלא קיבלנו – כך עוברת המסורה בעם ישראל, מרב לתלמיד, ולא 'תורה שלאחר המבול', והוא רואה את עצמו כקטן מול רבותיו, קל וחומר אנחנו, אזובי הקיר.
ארבע שנים אחר כך, בוועידה הבאה, ואני כבר תלמיד בישיבת אור עציון, נשלחתי כציר מטעם הישיבה. והנה, באחת הישיבות במליאה, עולה הרב על הדוכן, עיניו אדומות, בקושי מצליח לדבר, ומבשר כי זה עתה הסתלק לבית עולמו הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל. כבר למדתי מספיק זמן באור עציון כדי לדעת שאצל הרב אין דבר כזה חלוקה תת-מגזרית, אלא רק כבוד לתלמידי חכמים באשר הם, אבל עד כדי כך, לדמוע ללא הפוגות על גדול הדור השייך לבית מדרש 'אחר', זה היה כבר באמת גילוי של אהבת תורה שאין לה קץ. אחר כך כשישבנו לבד סיפר לי באריכות על התקופה בה למד אצל הגרי"ד כשהיה שליח בנ"ע בארה"ב. איזו רחבות, איזו מוטת כנפיים, שגם היא נבעה מתוך אהבה, אהבה לכל, אהבה לכל בתי המדרש, אהבה לכל התורה כולה, אהבה חוצת גבולות.
אגב זה – אספר רק סיפור אחד קטן. כשסיימתי את שיעור א' בישיבת אור עציון, התארגנה קבוצה של תלמידים מהשיעור, כמובן בברכת הרב, לעבור לתקופת מה לישיבת עתניאל שבדיוק הוקמה, כדי לחזק את הישיבה הצעירה ואת היישוב. מאידך, נשמעו קולות בישיבה על כך שייתכן ומעבר כזה, של קבוצה איכותית כל כך, יפגע בישיבה. ישבו אותם אנשים עם הרב, וגם אני נוכחתי מאחורי הקלעים, וטענו בפניו כי מהלך כזה יגרום נזק לישיבה שלנו. "שלנו?!", הוא הזדעק, "מה זאת אומרת ישיבה שלנו? שום דבר הוא לא שלי, הכל של הקב"ה. אנחנו כאן לעבוד אצלו ולמענו, ואם זה מה שתורת ישראל וארץ ישראל צריכים כעת, אז זה מה שצריך לעשות, מה בכלל השאלה?!".
ומשם הזכרונות מחזירים אותי לשבוע הראשון בישיבה - נחתתי בתחילת חשוון, אחרי זמן אלול בישיבה אחרת. לאחר שנבחנתי אצל מי שלימים יהיה גיסי והיה אז ר"מ בישיבה, הרב רא"ם, קרא לי הרב לביתו ושוחחנו מעט. בישרני שהתקבלתי, והציע שמחר בבוקר אחזור לסגור פרטים. רק לימים נודע מה עשה באותו ערב – הרים טלפון לאחראי התחזוקה בישיבה, וביקש ממנו: למרות שאין מקום פנוי אחד (!) אפילו בפנימיה, חייבים למצוא עוד מיטה, הגיע לישיבה תלמיד שחשקה נפשו בבית מדרשנו ואי אפשר להגיד לו לא. רק אחרי שקיבל את אישורו, אישר לי להרשם לישיבה. כזו דאגה לכל אחד ואחד, אפילו מי שרק זה עתה בא בשערי בית מדרשו.
ומאז, בכל צומת, בכל התלבטות, בכל קושי ומצוקה – יש כתובת. יש גב, יש חיבוק, יש עיניים אוהבות שלא מרפות ממך.
תובעות ממך, כמובן, תובעות גדלות, תובעות עבודה סיזיפית מטורפת סביב השעון ללא לאות למען תורת ישראל עם ישראל וארץ ישראל. אין מנוח, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא – והרי שבת היא מעין עולם הבא, והרב היה רץ משעור לשיעור, משיחה לשיחה, כל השבת, כל שבת.
כל כך הרבה תמונות שאי אפשר לשלוף אחת.
יושב כעת ומתבונן באלבום החתונה שלי – ונזכר, איך שמח שהודעתי לו שהתארסתי, ואיך קרא לי שבוע לפני החתונה בסוף השיעור לוודא שהכל מסודר. תראה, אמר, בתור יתום, יש מנהגים שונים מי יוביל אותך לחופה, אבל הכי חשוב הוא מה ישמח את אמא שלך. איך ידע ברוח הקודש שבדיוק באותו ערב התלבטנו בענין והנה באה ההכרעה, הכי חשוב לשמח את אמא.
יתום – זהו פרק בפני עצמו. שבוע אחרי שהגעתי לישיבה שיתפתי את הרב בסיפור חיי, בעובדה שאבי נכה צה"ל קשה, וכל המשתמע מכך. הוא היה אבא לכולם, אבל במיוחד למי שהיה צריך יותר מכולם. מאותו רגע, חשתי שכנפיו פרושות, יכולתי להישען אחורה ללא חשש ביודעי שמישהו יהיה שם להחזיק אותי. וכמובן, ברגע שחזרתי מהלוויתו של אבא ז"ל, שנפטר שנתיים אחר כך, הטלפון הראשון היה ממנו. התנצל שלא הספיק להגיע ללוויה, שהיתה חפוזה בעולם של תקשורת פרימיטיבית, והתענין ושאל וייעץ ותמך. ועוד טרח להגיע לניחום האבלים, כמו שהגיע לעוד אלפים, וכולם הרגישו שהם בניו, ותמיד היה לו את הזמן בשביל כל אחד. זה פשוט לא יאומן – היקף הפעילות של הרב היה בלתי נתפס. תוך כדי ניהול של עולם התורה והציונות הדתית, ועד אלף תפקידים גדולים וקטנים, היה בליבו הענק מלא חדרים לכל אחד ואחד.
והנה עוד תמונה מאלבום החתונה – הרב על כתפיו של חברו הטוב, חמי היקר ידעיה ז"ל, כולו מתלהב ומרקיד את החברים. ואז הזיכרון, רק לפני שנה וחצי, הרב מגיע, בקושי רב, אל בית האבלים אחר פטירת חמי, דמעות בעיניו. ליוויתי אותו החוצה כשיצא, והוא, איך יכול היה שלא, נשען על ידי ושואל, מה שלומך, איך אתה עובר את הימים הקשים האלה, כאילו יודע כמה קשה להיות חתן יתום, מרגיש את ליבי יותר טוב מכולם מסביבי, כמו חבר, כמו אבא.
המפגש האחרון
בכאב כה גדול, אך בשמחה שעוד זכיתי – לפני כחודשיים, הגעתי לשיעור בישיבת 'תורת עציון' ושיח עם התלמידים על ישיבת מוריה שאנו מקימים. לא תאמתי, לא תיכננתי, מאד מיהרתי, אבל נתפנו פתאום כחמש דקות. הכי טבעי, הכי מתבקש, להיכנס רק לרגע להגיד לרב שלום. נכנסתי (מי בכלל דפק פעם בדלת בבית הזה? פשוט נכנסים, זה הרי הבית של כולם), והרב ישב ולמד, והרים ראשו, עייף מעט וחלש, וחיוך נמתח על פניו, עיניים מופתעות, ואוהבות, ושמחות, ולחיצת יד חמה, וברכות למכביר. התענין בנעשה בישיבה, ואיחל הצלחה רבה, וכמובן, אם צריך עזרה במשהו רק תגיד, כאילו היה צריך לומר זאת, כאילו לא ידעתי שאם רק צריך עזרה.
הוא כל כך התרגש כשאמרתי לו שישיבתנו המוקמת נקראת ישיבת 'מוריה', על שם ישיבתו של הגה"ק הרב ייששכר שלמה טייכטל זצ"ל הי"ד. מיד שלף מהארון עותק ישן של הספר 'אם הבנים שמחה', והראה לי כמה שורות מודגשות בהן הרב טייכטל מבטא את תשוקתו להגיע לארץ אהבתו וללמד בה תורה, מה שלדאבוננו לא קרה. וכעת, אמר, כעת מוקמת בארץ ישראל ישיבה על שמו. נפלא. כל כך היה מלא באהבת ארץ ישראל, במובן הפשוט ביותר והעמוק ביותר שלה. כולנו ידענו בישיבה, ששיחת ליל שבת בין קבלת שבת לערבית, כמעט תמיד תהיה מוקדשת לברור עניינה של ארץ ישראל בפרשה. וכשהיה מוציא את המילים 'ארץ ישראל' מפיו, הרגשת שמדבר כאן אדם שמאוהב במישהי, בארץ החיים, החיים המאירים.
ואז ניצלתי את המצב להעלות בפניו, פתאום נזכרתי, את סיפורו של עלם חמד הנזקק לעזרה מול הצבא, והעברתי לו כל הפרטים. ויום אחרי התקשר, כבר בירר את הענין והוא בטיפול, זה קשה, אמר בקול שבור, זה סיפור קשה, אבל ננסה.
כל טוב, שלום שלום, אמר, ואלה היו המילים האחרונות שזכיתי לשמוע מגרונו הניחר, האוהב. אבי אבי, אני כבר כל כך מתגעגע אליך, אבל אני שמח בשבילך, כי אני יודע כמה התגעגעת לרב צבי יהודה זצ"ל, אוי כמה התגעגעת, וכעת הוא בטח יוצא לקבל את פניך, ואתם ששים ושמחים במחול הצדיקים אשר עטרה לראשם, ונהנים מזיו השכינה.
הכותב הוא ראש ישיבת מוריה - גבעת הקטורת