באחת מקבוצות הווטסאפ של אנשי ידיעת הארץ בה אני שותף, שאל מאן דהוא: "כמה שנות עצמאות מלאה, חוותה ממלכת בית חשמונאי, שאנו מזכירים בחנוכה?". אחד מהידענים השיב : "79", ועל דרך הליצנות הוסיף: "נותרו לנו עוד 4 שנים". מתוך אופטימיות נשלים אנחנו את המשפט ונאמר: "נותרו 4 שנים, כדי לשבור שיא של 2,000 שנה!" .
אני משתף בשיח המצמרר והמרגש הזה, כי אני סבור שתפיסת עולמו של מורי ורבי הרב דרוקמן נבעה מתוך ראייה תורנית והסטורית רחבה, שנדרשת ממנהיג בסדר גודל של אדם כמותו.
כמנהיג ציבור שנשא בעול לחינוך ולבניין תורה, כמו להחלטות גורליות רבות, הוא התבונן במציאות מ"מבט נשר" ומתוך הבנת העבר פעל בהווה על מנת שישפיע לטובה על העתיד. כי עם כל ההישגים הברוכים של מדינת ישראל, אין לעם היושב בציון ערבות, שמתוך להט הויכוח, לא נחזור ח"ו לימים כמו אלו של האחים יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובלוס ,שבישרו את תחילת אובדן הארץ.
עבור תלמידים רבים שכמוני למדו אצלו בימי אוסלו, ימים שבמסגרת ההפקרות שאפיינה אותם כמעט קופדו חייו, זכורים דברים בהירים שאמר על היחס הראוי למדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו. אל מול ניסיונות מתוך גורמים בציונות הדתית להסתייג מהיחס למדינה, לסמליה (פס שחור על הדגל, מישהו זוכר ?) לצבא ולתוקפו ההלכתי של יום העצמאות – הרב עמד כחומה בצורה, גם בימים הקשים של הגירוש מגוש קטיף. יש להניח שלא במקרה סיפרו הראשון שפתח את המעיין הנובע שהניב מגוון ספרים היה "קמעא קמעא" על יום העצמאות. כל זאת מבלי לוותר על עקרונותיו ועל דעתו על האופן הנכון להוביל את המדינה ואת ריבונותה על כל מרחביה של הארץ הטובה.
גם אם לא התבטא באותם מילים, אני סבור שהרב קידש את המבט של פרספקטיבה. כמי שהגיע מ"שם", מהשואה שאין דומה לה, הרב ידע להזכיר לנו , עד כמה רע הוא העדר הממלכתיות והריבונות ועד כמה נדרשת הכרת הטוב כלפי רבש"ע שנתן לנו כוח לעשות חיל בארץ ישראל. בכל פעם שצפה ועלתה עצבנות יתרה מצד מאן דהוא על הצורך לקדם את עניני ארץ ישראל, ואיים לפעול בדרך של אלימות או אפילו השתמש בשפה אלימה ותוקפנית – הרב היה הראשון שעמד בפרץ. גם בכל הקשור לזהותה היהודית של המדינה, תמיד הזכיר את האור, מבלי להתעלם מהחושך. חזר והזכיר את מעמדן של התורה ושל הציונות הדתית לפני 70 שנה וכיצד הן מתברכות והולכות בימינו.
המבט החיובי העקבי שחיבר אליו את כולם, נבע מאישיותו פנימה. לא פחות מכך זו הייתה התוצאה של "מבט על" של המטיב להתבונן ולראות את המהלך כולו מכוון לטוב, גם אם מדי פעם נעשות טעויות שיש לתקן. בהספד שנשא השר בצלאל סמוטריץ בהלוויה, דומני שהוא רמז על העובדה שהרב הוכיח אותו לא פעם על השפה כלפי היריבים הפוליטיים וכו'. לצד זאת כל העוקב אחרי התנהלותו של השר בחודשים האחרונים, יכול לחוש ב"טביעת האצבעות" של הרב, המתבטאת בשפה יותר חיובית ויעילה. נאחל לבצלאל שימשיך בדרך זו ויעשה חייל לטובת העם כולו.
המורשת החשובה של הרב דרוקמן, במיוחד לאחר חנוכה וערב יום הקדיש הכללי, היא היחס הנכון כלפי אנשים בעלי השקפות עם מטרות טובות, גם אם הן שונות ואולי אף מוטעות. זאת אותה התורה שקיבל רבנו הרב חיים מרבותיו, על סגולת ישראל ועל הצורך להרבות בשני האלפים: אהבה ואמונה. זה לא עוד ערכים חשובים בסט, אלו הם הרכיבים של סלע קיומנו ! שנזכה כולנו כפרט וככלל, לצעוד בדרך החיים של רבנו ! יהי זכרו מבורך וממנו תתברך מדינת ישראל עד בוא הגאולה השלמה.
ד"ר שוקי שריר הוא איש חינוך ותלמיד של הרב חיים דרוקמן