את חטאיי אני מזכיר היום.
לפני לא מעט שנים, בעת בה למדתי באחת הישיבות הנפלאות שיש לציבורנו, זכינו אני ושאר יושבי בית המדרש לביקור רשמי ומלכותי ממש של נשיא המדינה לשעבר, ראובן ריבלין.
באותם שבועות מדינת ישראל עברה את אחת הסערות התרבותיות המתרגשות עליה מעת לעת. פורסם אז כי ישנם בני זוג העתידים להינשא, ערבי ויהודייה, וכי החלה התארגנות של קבוצת אנשים שתכננו להפגין כנגד מעשה ההתבוללות, מחוץ לאולם בו תיערך החתונה.
כמובן שהרוחות סערו, התקשורת עשתה את שהיא מומחית בו עוד מימי סטאלין העליזים, דמוניזציה מוחלטת של כל אלו המעזים להטיל דופי ופקפוק בהתבוללות הקדושה, הפוליטיקאים התייצבו אחד אחרי השני ואמרו בקול גדול ש'אין גבול לאהבה', ואנשי הציבור שלנו השתדלו בעיקר להתחמק מהנושא בכדי לא למשוך אליהם אש תופת.
אחד מאלו שהזדרזו למחות במתכנני ההפגנה ולחזק את בני הזוג המאושרים, היה נשיא מדינת היהודים, ראובן ריבלין, ששם פניו כחלמיש, לא חת ולא זע ואמר באומץ גדול את מה שכל אמצעי התקשורת ומעצבי דעת הקהל הסכימו לו לומר – שגם הוא, הנשיא, שולח ברכותיו לזוג ושמח בשמחתם וחלילה להעיר להם על בחירתם.
בעומדו לפנינו בישיבה, כשארון הקודש מטר מאחוריו, נשאל נשיא המדינה על ידי אחד התלמידים, ביחס לדברי העידוד שלו למעשה ההתבוללות הנורא. תוכן דברי הנשיא היה פחות או יותר כך: אנחנו לא מתערבים בחיים האישיים של בני זוג, וכמו שזו גזענות למחות באשכנזייה שרוצה להתחתן עם תימני, כך אין הצדקה וזו גזענות מוחלטת למחות עכשיו.
לא אכחד מכם שבשעה בה ענה הנשיא את תשובתו לא קלטתי כראוי את הנאמר, או לפחות לא 'נפל לי האסימון' כמה חמורים הדברים. איני יודע אם זו הסיבה בגללה לא מחיתי כבר אז, או שמא הסיבה היא שלא רציתי לדבר בפני גדולים ממני, או שמא לא הייתי אמיץ מספיק כדי לעמוד לפני כולם. אין זה משנה. אירוע כזה, בו נשיא המדינה עומד בתוככי בית מדרש ומשווה בין נישואים של עדות שונות בתוך עם ישראל ובין נישואי תערובת של יהודייה וערבי, ובכל אותו הזמן בין כל יושבי בית המדרש אין פוצה פה ומצפצף, הוא אירוע של חילול השם נורא (אגב, לאחר קרוב לשנה שלחתי מכתב מחאה על האירוע המדובר לבית הנשיא).
המחזה של אותו חילול השם בשעתו, צף וניעור אצלי השבוע ביום השבעת הממשלה החדשה.
באמת שאנו צריכים להודות, להלל ולשבח, מתוך שמחה עצומה, על חילופי הממשל הנוכחיים ועל חזרתו של השלטון לידי עם ישראל, אחרי שהוא נגזל ממנו במעשה נוכלות ורמייה ועל ידי שיתוף פעולה עם אויבינו, בשנה וחצי האחרונות. אמת לאמיתה. אולם אירועי יום ההשבעה לוו גם בחילול השם נורא.
כפי שלא היינו מעלים על דעתנו מצב בו יושב ראש כנסת ישראל עומד ומספר במעמד הכתרתו על כך שהוא נוהג לאכול חזיר, ואף מוסיף מילות שבח ותיאוריים קולינריים של מנהגו, כך היה ראוי שלא נעלה על דעתנו מצב בו אותו יו"ר עומד ומספר לכולם בגאווה (אוי הגאווה הארורה...) על מנהגו לעשות תועבות שבתורת ישראל ידועות כ"מעשה ארץ מצרים וארץ כנען" ומוצגות כאחד הגורמים למבול שהשמיד כמעט את כל העולם. וכן, משה אמת ותורתו אמת גם היום, על אף מסעות היח"צנות של חברי 'הקהילה' והטיפוח והנירמוּל לו הם זוכים מצד מעצבי דעת הקהל.
אם יו"ר הכנסת היה מנצל את מעמד הכתרתו כדי להתפאר באכילת חזיר, אפילו חלושי הדעת וחסרי האומץ שבתוכנו היו מתקוממים ומוחים, ועל אחת כמה וכמה היה ראוי שעל התפארותו באורח חיים של תועבת הסטייה המינית, נבחרי הציבור שלנו יתקוממו.
אז נכון שתפקיד יו"ר הכנסת יכול להיראות כתפקיד מעט פחות משמעותי מתפקיד שר בכיר במשרד הביטחון או באוצר, אבל המעמד הממלכתי לו הוא זוכה גבוה פי כמה. ראוי היה שבממשלה בה חברי הכנסת יראי ה' הינם רוב, לא תקרה כזו פארסה, ראוי היה שהם יתקוממו, ישתמשו בכוחם הרב ויטילו וטו כדי לבטל את העניין. ראוי היה שבממשלה המוקמת על ידי מה שמכונה, ובצדק, 'הגוש האמוני', חברי הכנסת ישימו אל ליבם את העלבון הצפוי לקודשי ישראל מסוג כזה של מעמד וידאגו שהוא לא יקרה. ולא, הורדת הפנים של חלק מחברי הכנסת החרדים היא אפילו לא התחלה זעירה של פעולה ראויה לשמה בנושא.
הקולות ממעמד השבעת יו"ר הכנסת והתמונות של היו"ר החדש יחד עם 'בן זוגו וילדיהם' (שעל המִסכּנוּת והאוּמללות שלהם אף אחד לא מעז לדבר, ולמען ה' תקראו מחקרים ותגלו לאן הם ככל הנראה יגיעו), שהופצו על ידי אמצעי התקשורת, היו חילול השם נורא וספק אם בכל השנה וחצי של הממשלה הקודמת זכו ארגוני הבטל"ה לכזה הישג תודעתי והאם נוצר בהן נזק כה משמעותי לתפיסת המשפחה בישראל.
ואני בעניותי, מוחה!